הסיפור

פעם אחת בחג השבועות, ציווה רבי שלום מבֶּעלז לחסידיו לזמר את החרוז: "וּבָאוּ כֻלָּם בִּבְרִית יַחַד, נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע אָמְרוּ כְּאֶחָד, וּפָתְחוּ וְעָנוּ ה' אֶחָד" (רבי יהודה הלוי, מתוך הפיוט "יום שבתון").
שרו החסידים כמה פעמים את החרוז, עד שהפסיקם הרבי ואמר:
"בשעה שנאמרו עשרת הדיברות בעת קבלת התורה, ענו בני ישראל אחרי כל מצוות עשה – 'הן', ואחרי כל מצוות לא תעשה – 'לא'. אך כשאמר אלוהים את שתי הדיברות הראשונות – 'אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ' ו'לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי' (שמות כ, ב), אמר אותם בדיבור אחד. עמדו ישראל במבוכה ולא ידעו מה לענות, שהרי היו אלו מצוות עשה ומצוות לא תעשה שבאו כאחד.
מה עשו? 'פָּתְחוּ וְעָנוּ ה' אֶחָד' שהרי זו תשובה נכונה לשתי הדיברות כאחת."
כשאמר ר' שלום את המילים מתוך הפיוט, הרים את קולו ושאג כאריה: "וּפָתְחוּ וְעָנוּ ה' אֶחָד!"
והעומדים סביב שולחנו של הרבי נפלו אל הארץ מהפחד שאחז בהם.

---

על הסיפור

באירוע שהתרחש בעיצומו של חג השבועות – חג מתן תורה – דרש הרבי לפני חסידיו את המילים שכתב ר' יהודה הלוי בפיוט "יום שבתון", המושר בדרך כלל בסעודות השבת.
בפיוט נאמר כי בני ישראל אמרו "ה' אחד", אך דבר זה אינו מופיע בפסוקי המקרא. על פי הסברו של הרבי, הדבר קשור לנאמר במדרש על כך שהדיברות נאמרו "בדיבור אחד", בבת אחת או ברצף ללא הפסק (מכילתא דרבי ישמעאל פרשת יתרו, מסכתא דבחדש ד). עובדה זו גרמה לבני ישראל להכריז על אמונתם, בלי לענות "כן" או "לא".
אך הרבי לא רק יישב את הקושי שבמילות הפיוט, אלא אף "שאג" כאריה עד שכל השומעים נפלו על הקרקע. נראה כי הרבי לא רצה רק להסביר את הפיוט, אלא להדגים ולגרום לחסידיו לחוות את הדבר עצמו, כפי שהתרחש.
ואכן, גם על מתן תורה מסופר כי פרחה נשמתם של העומדים סביב ההר מרוב פחד. ההכרזה "ה' אחד" לא נאמרה מן השפה ולחוץ אלא בעוצמה ובריכוז עילאי.
באופן כללי העדיפה החסידות את החוויה והרגש החי על פני ההבנה השכלית ואפילו על פני לימוד התורה. ההבנה מה אירע בהר סיני אינה צריכה להיות רק עניין למדני-שכלתי, אלא גם הזדהות רגשית עם האירוע.