הקטינקע
אישה עקרה באה אל המגיד מקוזניץ' כדי לקבל ברכה להולדת בן, אך אינה מקבלת אותה. מדוע סירב הרבי להעניק לה את הברכה? ואיזה מאמץ צריך לעשות המתברך?
פעם אחת הגיעה אישה עקרה אל רבי ישראל, המגיד מקוֹזניץ' וביקשה ממנו שיברך אותה בבן.
אמר לה המגיד: "גם אמי היתה עקרה וגם היא הלכה אל הרבי – אל הבעל שם טוב – שיברך אותה בבן. שאל אותה הבעש"ט: 'מה תתני לי בעבור הברכה?' והיא השיבה, 'אישה ענייה אני, ואין לי כלום מלבד קָטינקֶע – מעיל פרווה קטן.' אמר לה הבעש"ט שתביא לו את הקטינקע, ותזכה על ידי כך לבן."
הוסיף המגיד וסיפר: "עד שהביאה אמי את הקטינקע מביתה, כבר נסע הבעש"ט חזרה אל מֶזִ'יבּוּז', עירו. נסעה אמי מעיר לעיר בעוני גדול עד שהגיעה למז'יבוז'. כשבאה סוף-סוף אל הבעש"ט, הוא קיבל ממנה את הבגד, תלה אותו על הקיר וביקש כי כשתזכה בקרוב בבן תקרא את שמו 'ישראל', כשמו. וכך היה."
כששמעה האישה העקרה את סיפורו של המגיד מקוז'ניץ אמרה: "אם כך, אביא לך גם אני איזה בגד מביתי, כדי שגם אני אזכה בבן."
"אין בכך טעם," אמר המגיד, "הרי אמי לא ידעה את הסיפור על הקטינקע, אלא מעצמה עשתה מה שעשתה, ואילו את כבר שמעת את הסיפור."
בגוף הסיפור מופיע המנהג החסידי להעניק תשורה – "פדיון" בשפת החסידים – לצדיק בעבור ברכתו. כאן מספר המגיד על התשורה שהעניקה אמו לבעש"ט כדי שיברך אותה. דבר זה יכול להתפרש כתשלום שהצדיק מבקש בעבור טרחתו, אבל בסיפור זה מתברר כי מטרתו שונה – ה"פדיון" משמש מבחן למבקש, עד כמה חשובה לו בקשתו, ועד כמה הוא מוכן להתאמץ כדי לשנות את מצבו. בהקשר זה בולטת מסירותה המוחלטת של אמו של המגיד מקוז'ניץ, ההולכת את הדרך הארוכה שבין קוז'ניץ ומז'יבוז'. אפילו ה"פדיון" שהביאה האם – הקטינקע, מעיל פרווה קטן שתופרים לילדים צעירים מאוד – מעיד על מסירותה, ועל נכונותה להקריב אפילו חפץ כזה הקשור דווקא בתקווה לילד שייוולד.
מסיבה זו בדיוק מסרב המגיד לברך את האישה העקרה שבאה אליו. היא כבר "שמעה את הסיפור", ולכן כל פעולה שתבצע תהיה חיקוי נלעג של מסירות הנפש של אמו של המגיד. כמו בסיפורים אחרים על אודותיו, המגיד מתייחס לברכה כדבר שיכול לחול רק על אדם שהכין את עצמו לכך. גם כאן, כדי שתזכה האישה העקרה בבן עליה לשכוח את הסיפור על אמו של המגיד, ולעשות מאמץ מקורי משל עצמה. עליה "לכתוב סיפור חדש", שיבטא את רצונה הכן ואת מסירות נפשה.
חיים אמסלם
הרב חיים אמסלם יו"ר תנועת עם שלם.
הברכה צריכה לחול על דבר כלשהו, גם אם ערכו אינו רב, ולכל הפחות על דבר שיש בו ערך רגשי גדול מצד הנותן. הבעש"ט העניק את הברכה לאישה לא בגלל ערכו של המעיל אלא בזכות מסירות הנפש שלה
הסיפור שלפנינו מכיל כמה אלמנטים, שבהם טמון סוד ״הברכה״ של הצדיק. ראשית, ברכה חייבת לחול על חפץ כלשהו. גם בזמן הנביאים היה מקובל שמביאים מתת לאיש האלוהים כדי שלברכה יהיה על מה לחול. כך גם במקרה של האישה הענייה שבאה אל אלישע הנביא לבקש ברכה, והנביא שאל אותה "מה יש לך בבית״, כדי שהברכה תחול עליו. אולי יש בזה מן הבחינה שהתלמוד מלמדנו ״אסיא דמגן מגן שויא״, כלומר: תרופה הבאה בחינם – שווה חינם, אין מקבלה מעריך אותה. הנותן צריך להרגיש שנתן משהו, והמקבל קיבל משהו.
האישה הענייה פעלה במסירות נפש, תחילה בעצם ההענקה לרב את ה״קטינקע״ – החפץ היחיד שהיה לה, ואחר כך בהיטלטלה מעיר לעיר עד שהביאה לו את החפץ. הברכה צריכה לחול על משהו גם אם ערכו אינו רב, ולכל הפחות הדבר אמור להיות בעל ערך רגשי גדול מצד הנותן. הבעש"ט העניק לה את הברכה לא כי הקטינקע היה שווה הרבה אלא בגלל מסירות הנפש שלה. כל דבר שקשור במסירות נפש סופו שהוא מתברך ומצליח.
מסירות הנפש של עם ישראל לאורך הדורות מלמדת על אמונה תמימה בכוח ברכתו של הצדיק, לפעמים עד כדי קיצוניות. בחסידות האמונה בצדיק היא כאמונה בהשם, ״ויאמינו בהשם ובמשה עבדו״…
גישה זו שונה מגישתם של רבנים מסוימים בדורנו, המבקשים סכומי כסף אדירים ממבקש הברכה, והם עצמם בעלי ממון וטייקונים לא קטנים.
הגישה צריכה להיות, שגם דברים שבקדושה אינם צריכים להינתן חינם. למשל: אנשים עורכים חתונות פאר במאות אלפי שקלים, אך כשזה מגיע לתשלום לרב עבור עבור טרחתו, לעתים הם מגלים צרות עין. עם זאת, אסור שענייני קודש ייכרכו בתאוות בצע ורדיפת ממון. להתפרנס מותר – לעשות הון לא.
