הסיפור

אדם אחד פנה אל רבי שמחה בונים מפְּשיסחָה ושאל: הלא כתוב בספרים הקדושים שמי שצם ומתענה כך וכך ימים יזכה שיתגלה אליו אליהו הנביא. והנה הוא צם והתענה את מספר הימים הנדרש, אך לא זכה לראות את אליהו.
השיב רבי שמחה בונים במשל:
"הבעל שם טוב הקדוש (הבעש"ט) צריך היה לנסוע לדרך רחוקה, ושכר לשם כך עגלה וסוסים. אבל העגלה לא נסעה בכוח הסוסים כי אם בכוחותיו הפלאיים של הבעש"ט, מפני שידע הבעש"ט לומר את השמות הקדושים הגורמים לקפיצת הדרך, עד שיתקצר המרחק בדרך נס. כך ריחפה העגלה במהירות על פני הדרך. הסוסים, שהיו קשורים לעגלה, היו רגילים לקבל אוכל ושתייה בתחנות שלאורך הדרך. אבל כעת קפצה הדרך תחת פרסותיהם, וחיש קל עברו על פני התחנה הראשונה והשנייה בלי שניתן להם לא אוכל ולא שתייה.
ראו הסוסים שהם פורחים ממקום למקום ומעיר לעיר, ומזון לא ניתן להם, וחשבו שכנראה כבר אינם סוסים אלא בני אדם, ומנהגם של בני אדם לאכול רק בפונדקים שבהם מתקבצים בני אדם אחרים.
כשעברו גם על פני פונדקים כאלה ועדיין לא ניתן אוכל לפיהם, היה ברור לסוסים שאינם אפילו בני אדם, אלא מלאכים ממש, שאינם זקוקים לא לאכילה ולא לשתייה. לבסוף הגיע הבעש"ט אל מחוז חפצו, והעגלה נעצרה. את הסוסים הובילו אל האורווה ונתנו לפניהם אוכל. בבת אחת תקעו ראשיהם באבוס ואכלו באכילה גסה, כסוסים גמורים."
"באותה הדרך," הסביר רבי בונים, "יושב אדם בתענית וחושב את עצמו למלאך הראוי שאליהו יתגלה לפניו. אך כשגמר האיש את תעניותיו, כיצד תקע את ראשו בצלחת? כשנתנו לפניו את האוכל, האם לא חטף את האוכל כמו סוס?"

---

על הסיפור

ר' שמחה בונים מפשיסחה נודע כאדם ששאף לאיזון בין הצדדים הרוחניים והחומריים. דבר המשתקף אפילו בעיסוקו המקצועי – האיש היה רבי חסידי, אבל גם רוקח, המסייע לבריאותם הגופנית של אנשים.
הרבי מוטרד בסיפור זה מן השקר העצמי של האדם העורך תענית. אדם כזה מתחיל לחשוב שהוא מלאך שהצליח להיפטר מחומריותו של הגוף. המצב השלם, לדעתו של ר' בונים, הוא קיומם של כל המרכיבים כאחד – נשמה וגוף – ובמשל: הבעל שם טוב וסוסיו.
רבי בונים מלמד כאן, כי הדחקה והתכחשות לצדדים ה'נמוכים' של האישיות אינה מעלימה אותם באמת. כש'יוגש לפניהם האוכל' וכשיבשילו התנאים לכך, יתפרצו ויתגלו מרכיבים נפשיים אלו במלוא עצמתם.

בזווית אישית

הרב, שחייב לענות ישירות לחסיד שפנה אליו, מנחית אותו, ובעצם את כולנו, על קרקע המציאות
אגדה חסידית קסומה מ"שמחת ישראל" (ישראל ברגר, 1910) המביא "מאמרי שמחה כולל שיחות קדושים המצריכים לימוד, שיצאו מפי אותו צדיק, מלאים זיו ומפיקים נוגה, לנפש יפה", הלא הוא שמחה בונים מפְּשיסחָה.
תחילתה של האגדה בפנייה של חסיד אל רבו, מדוע לא זכה לראות, כמובטח, את אליהו הנביא, אף שצם והתענה. לא רב כשמחה בונם יחמיץ הזדמנות לענות במשל בדמות מעשייה (מעשה שהיה אבל לא בדיוק…) כלומר, אגדה חסידית.
ההתחלה מתרחשת על קרקע המציאות: הבעש"ט יוצא לדרך רחוקה ושוכר לשם כך עגלה וסוסים. סיפור פשוט. אבל מיד ממריאה האגדה בעזרת כוחותיו הפלאיים של הבעש"ט, לקפיצת דרך. זו גם קפיצת דרך מהמציאות הגשמית והמייאשת של העיירה אל עולמות עליונים. עם הסוסים – שהם בעלי חיים, שכמו החסיד המצוי, עובדים קשה וחיים חיים פשוטים אבל חבוי בהם משהו אצילי ונשגב – גם אנו פורחים ממקום למקום ומעיר לעיר ללא צורך בהפסקות. כמונו גם הסוסים משתאים ואפילו חושבים שהם כבר אינם סוסים אלא בני אדם. כשמעשה הנסים נמשך, ברור לסוסים שאינם אלא מלאכים ממש, שאינם זקוקים לא לאכילה ולא לשתייה.
אפשר היה לסיים כאן, אבל שומה על הרב לענות ישירות לחסיד שפנה אליו ולהנחית את כולנו על קרקע המציאות. וכך תוקעים הסוסים את ראשיהם באבוס כסוסים גמורים. ואנחנו אתם וכמותם. אבל לעולם ננצור בלבנו גם את ההמראה על כנפי האגדה החסידית אל עולם החלום, וכך גם את מוסר ההשכל האמוני.