הסיפור

סיפר רבי שמחה בּוּנים מפּשיסחָה:
"פעם אחת ראה אותי רבי, 'היהודי הקדוש' מפשיסחה, שפניי רעות ועצובות.
חשש היהודי הקדוש כי חולה אני ושאל אותי מה אירע לי.
'מישהו בייש אותי מאוד,' אמרתי לרבי, 'והדבר נגע עד ללבי ונפשי.'
– 'מי הוא זה שבייש אותך כך?' שאל רבי.
אבל אני סירבתי לענות לו. הפציר בי רבי מאוד שאומר לו מי הוא זה, כדי שיעניש אותו, ואף כעס עליי וביקש שאגלה את סודי. בתוך כך שאל אותי: 'ומה ענית לזה שבייש אותך כך? האם שתקת?'
– 'לאחר שבייש אותי מיד נישקתי אותו בשפתיי,' עניתי.
התפלא רבי מאוד, ודרש ממני שאסביר לו מה בדיוק אירע.
כיוון שהכריח אותי, סיפרתי: 'כידוע, כשאדם לומד תורה עליו לראות את בעל השמועה, מחבר הספר, כאילו הוא עומד לפניו בשעת לימודו ומדבר עמו. ואני למדתי היום בספר 'שבט מוסר'. מיד נעמד לפניי מחבר הספר, רבי אליהו הכהן האתמרי, והחל להוכיח אותי ולבייש אותי.
ראיתי בספרו כיצד אין בי שום יראה ובושה, ואין בי דבר ממעלתם של בני אברהם, יצחק ויעקב. כך הוכיח אותי המחבר והראה לי כי עדיין לא התחלתי לעבוד את הבורא. כאשר ראיתי כי אמת הדברים, נפלה עליי בושה גדולה עד שכמעט יצאה נפשי. אחר כך נטלתי את הספר, נשקתי אותו בכל לבי והחזרתי אותו אל ארון הספרים.'
אז שמח רבי מאוד על דברי החכמה שאמרתי."

---

על הסיפור

ר' שמחה בונים מפשיסחה נודע כאדם שנון, שהתנסח לא פעם בחכמה ובהומור. בסיפור זה, סירב ר' שמחה בונים לומר מיד לרבו מה אירע לו ומי בייש אותו, עד שגילה לו כי לא היה זה אלא ספר.
הספר "שבט מוסר", שיצא לאור באיזמיר בראשית המאה השמונה עשרה, מכיל דברי מוסר ותוכחה. ר' שמחה בונים מתייחס בסיפור אל המחבר, ר' אליהו האתמרי, כמי שעמד לפניו ודיבר עמו ישירות. דבר זה מוזכר בתלמוד הירושלמי, שם נאמר כי הלומד: "יהא רואה בעל השמועה כאלו הוא עומד כנגדו" (תלמוד ירושלמי, שבת, פרק א הלכה ב). יכולתו של ר' שמחה בונים לדמיין את המחבר נוכח לפניו, היא שגרמה לו להתבייש מתוכן הספר. ר' שמחה מתאר את הספר כאדם חי, ולכן הוא גם מתאר את הנשיקה שנשק לספר (נהוג לתת נשיקה לספר קודש בסוף הלימוד בו) כנשיקה לאדם חי שבייש אותו.
הסיפור עוסק בכך שאם נאמרים דברי תוכחה וביקורת באופן הנכון ולאדם הנכון, הם עשויים לגרום לאדם בושה (מדברי התוכחה) ואהבה (למי שהביע את התוכחה) בעת ובעונה אחת. המתבייש מודה בכל לבו למי שהוכיח אותו והעמיד אותו על טעותו, וכך האיר את דרכו.