המעשה הגדול של שמואל הקטן
באספה של חכמים מתברר כי אחד הנוכחים הגיע למפגש בלי הזמנה. שמואל הקטן מציל את המצב ומצליח למנוע בושה והלבנת פנים
מעשה ברבן גמליאל שאמר: הזמינו למחר בבוקר את שבעת החכמים הללו לעליית הגג לעיבור השנה.
למחרת השכים רבן גמליאל ומצא בעליית הגג שמונה חכמים.
אמר: מי הוא שעלה שלא ברשות? – ירד!
עמד שמואל הקטן, אחד מן החכמים, ואמר: אני הוא שעליתי שלא ברשות, ולא להצטרף לבית הדין ביקשתי אלא להשקיף וללמוד הלכה למעשה.
אמר לו רבן גמליאל: שב בני, שב. ראויות כל השנים כולן להתעבר על ידך. אבל מה אעשה שאמרו חכמים: אין מעברין את השנה אלא על ידי אלו שזומנו לצורך כך מראש.
והאמת היא שהאדם שעלה לגג בלי הזמנה לא היה שמואל הקטן אלא אדם אחר, ושמואל הקטן אמר זאת כדי שלא לביישו.
מעשהו האצילי של שמואל הקטן, שהודה במעשה שלא עשה על מנת למנוע הלבנת פנים של חברו, מחדד את סדר העדיפויות המוסרי – כבודו של האחר גובר גם על הערך של אמירת האמת וגם על חשיבותו של קיום הדיון לקביעת עיבור השנה.
על פי ההלכה, ניתן לקבוע כי שנה מסוימת תהיה שנה מעוברת, כלומר יתווסף לה חודש נוסף רק בהרכב של שבעה חכמים שזומנו מראש לדיון בבית הדין.
כאשר רבן גמליאל מגלה כי בעליית הגג התאספו שמונה חכמים במקום שבעה, הוא מבין כי ביניהם נמצא אחד שלא הוזמן מראש ולכן לא ניתן לקיים את הדיון. הוא מבקש ממי שעלה ללא הזמנה לעזוב את החדר. ניתן לדמיין את המתח שנוצר בחדר – מי יודה ב"אשמה" ויאמר שהגיע ללא הזמנה. שמואל הקטן, שזכה לכינוי זה על שם מידת הענווה שלו, נעמד ואמר שהוא זה שעלה ללא רשות, רק כדי ללמוד על תהליך עיבור השנה בבית הדין.
רבן גמליאל, שכפי הנראה מבין ששמואל הקטן לוקח על עצמו את האשמה רק כדי לחפות על ה"מסתנן" האמיתי, מבין גם ששאלתו הכעוסה יצרה מצב שהיה יכול להביא לבושה גדולה עבור אחד הנוכחים. הוא פונה במילים חמות לשמואל הקטן, מכנה אותו "בני", מבקש ממנו להישאר ולשבת, ומסביר בנימה מתנצלת כי לא הייתה לו ברירה משום שההלכה לא מאפשרת דיון בעיבור השנה בנוכחות מי שלא הוזמן. באותו היום לא עיברו את השנה בבית הדין, אך החכמים, ורבן גמליאל בתוכם, למדו שיעור חשוב על בושה ורגישות.
