המלחמה האחרונה של ר' מנדל
ממה היה מתוסכל כל כך ר' מנדל מרימנוב? ר' מנדל מרימנוב היה שותף למאבק מיסטי להבאת המשיח במהלך מלחמות נפוליאון, ושילם על כך בחייו. פרידתו מן העולם לוותה בתקווה, אך גם בתסכול ובכעס על תלמידיו שלא סייעו לו.
בשנות המלחמה שבין צרפת לרוסיה נחלקו מורי החסידות בשאלה באיזה צד עליהם לתמוך ולייחל להצלחתו.
רבי מנדל מרימנוב התפלל בכל לבו כי הצרפתים, חייליו של נפוליאון, ינצחו בקרב בצבא רוסיה, ואף ראה בניצחון זה את פעמי המשיח. רבים מן האדמו"רים שהיו חלוקים בעניין זה נפטרו במהלך שנות המלחמה, וביניהם הרבי מרימנוב.
וכך אירע: בחג הפסח של שנת תקע"ד (1804), בטרם עשה את ה"קידוש" שבתחילת ליל הסדר, אמר ר' מנדל מרימנוב: "אם יצטרפו לדעתי גדולי ישראל, נזכה בשנה זו לביאת המשיח." כשהגביה את כוס היין אמר "זוהי כוס גאולה וישועה לכל ישראל – אך אם יסכימו לכך כל צדיקי הדור."
כשקרבה שנת תקע"ה, אמר ר' מנדל מרימנוב לחסידיו: "התפללו כי אזכה לחיות עד סוף שנה זו. אם כך יהיה, יכולים אתם להיות בטוחים כי תזכו לשמוע את שופרו של המשיח."
במהלך חג הסוכות שבראשית שנת תקע"ה נפטר חברו המגיד מקוז'ניץ, והחוזה מלובלין נפל מחלון חדרו, כידוע. כך נשאר ר' מנדל לבדו במערכה.
ביום שמיני עצרת שבסוף חג הסוכות נערכו ההקפות עם ספרי התורה, כנהוג. ר' מנדל המשיך וערך את ההקפות בבית מדרשו בכל לילה עד חג החנוכה עם עשרה מתלמידיו הקרובים. הם היו ערים בכל לילה וערכו שוב ושוב את ההקפות. ורק בשעת בוקר, כשמתפללי בית הכנסת הגיעו לתפילת שחרית, שבו עשרת התלמידים לבתיהם.
כשהגיע חג הפסח, נחלש ר' מנדל וכוחותיו הלכו ואזלו. מיום ליום הלך והורע מצבו, עד יום ל"ג בעומר. ביום זה טיהר וניקה את גופו, ישב על כיסאו ואמר: "אוי. הולך ועוזב אותי העולם." אז ביקש כי ב"אוהל" שיבנו על קברו יתקינו חלון, שדרכו יוכל להציץ ולהשגיח על אנשי עירו, לראות אם הם מקיימים את התקנות שתיקן להם.
אז עצם את עיניו ושתק.
תלמידו, ר' נפתלי מרופשיץ, פרץ בבכי וצעק: "רבנו! גלה לנו מתי יבוא המשיח." פתח ר' מנדל את עיניו ואמר: "תולעים ירוקים עם חרטומי נחושת ישובו ויעברו עליכם, עד אשר יבוא המשיח, וכל זאת – כי לא שמעתם בקולי." כך אמר ועצם את עיניו, ויצאה נשמתו.
מיד פרצו כל הנוכחים בצעקות ויללות. בשל הרעש חזרה נשמתו של ר' מנדל אל גופו ונשארה שם עד ליום המחרת, ל"ד בעומר של שנת תקע"ה, ואז שבה אל מקומה שבעולמות העליונים, בקדושה ובטהרה.
תיאור אירועי חייו של ר' מנדל מרימנוב לאורך השנה שבין פסח תקע"ד ובין חודש אייר (ל"ד בעומר) תקע"ה, הוא מסע בין תקווה לגאולה ובין ייאוש וכאב עמוק. הרקע להתרחשות הוא השאלה אם אפשר לראות בהתקדמות של הצרפתים אל מזרח אירופה סימן לפעמי הגאולה. ר' מנדל היה סבור כך, אך אחרים, וביניהם תלמידו ר' נפתלי מרופשיץ, חלקו על כך. ייתכן מאוד שהצרפתים ייצגו את התרבות המודרנית וערכיה, ההולכים וכובשים מקום והשפעה גם במזרח אירופה. ואם אכן כך, אז היתרונות והחסרונות של תרבות זו הם שעמדו במרכז הוויכוח.
מבחינת ר' מנדל, פירוד הלבבות והמחלוקת גרמו לכישלון המהלך. ואכן, באותה השנה הפסיד נפוליאון והצרפתים נסוגו מן האזור.
ר' מנדל נפרד מן העולם בעצב, כשהוא מבטיח כי "תולעים ירוקים עם חרטומים של נחושת" עוד ישובו לפני בוא הגואל. דימוי זה אינו אלא תיאור חייליו של נפוליאון, שהיו לבושים במדים ירוקים ובכובעי נחושת בעלי חרטום בולט. ר' מנדל מבטיח לתלמידיו כי הצרפתים – או מה שהם מסמלים – עוד ישובו.
התסכול פורץ מתוך דבריו – נזיפתו לר' נפתלי תלמידו, שלא קיבל את דעתו בעניין נפוליאון, והוא מאשים את ר' נפתלי בסיכול ביאת המשיח למשך זמן רב.
