המיילדת פועה לא נכנעת לייאוש
לנוכח האיום של פרעה להרוג את כל התינוקות הזכרים, עמרם מחליט להימנע מילודה. פועה בתו לא נכנעת לייאוש ומוכיחה אותו על מעשיו
"וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל־עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל־הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל־הַבַּת תְּחַיּוּן" (שמות א, כב).
אמר עמרם: ישראל מולידים לחינם. מייד פירש עצמו מתשמיש המיטה, וגירש את יוכבד אשתו כשהיא מעוברת שלושה חדשים.
עמדו כל ישראל וגירשו את נשותיהן.
אמרה לו בתו: גזרתך קשה משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה על הזכרים והנקבות. פרעה רשע הוא וגזרתו ספק אם תתקיים, אבל אתה צדיק וגזרתך מתקיימת.
עמד עמרם והחזיר את אשתו, עמדו כל ישראל והחזירו נשותיהם.
ולכן נקראה בתו פועה, שהופיעה בפנים נחושות כנגד אביה.
לפעמים יש חשש מטיל אימה, ונראה שהציבור כולו עומד בפני אובדן. במצבים כאלה הייאוש והכניעה נראים כמעשה ההגיוני, אך הסיפור מזהיר מפני ייאוש שעלול להפוך את החשש לנבואה שמגשימה את עצמה. גורם החשש אומנם ממשי, אבל האיום הגדול אינו בחשש אלא בתגובה של ייאוש. המדרש מתאר את התגובה של בני ישראל אחרי שפרעה גוזר את הגזרה על הבנים. האימה שבמחשבה לאבד תינוק משכנעת את עמרם, מנהיגם של בני ישראל, לוותר לחלוטין על הבאת ילדים לעולם. איך אפשר לקחת את הסיכון שהתינוק ייהרג?
לבתו, פועה, יש השקפה אחרת. הפסקת הילודה היא ויתור גם על התינוקות שיכולות להיוולד, וכמוה ככניעה לפרעה ואפילו החרפת השעבוד של בני ישראל. בתו של עמרם מעודדת אותו לבחור בתקווה. לדבריה, פרעה רשע ולכן לא בטוח שהמזימה שלו תצליח, ולכן לא ייתכן שאנחנו במעשה של ייאוש נסייע בידו.
