הסיפור

סיפר ר' דוב בער מליניץ:
שמעתי כי החסיד רבי גרשון מקיטוב היה מפליג בספינה אל ארץ ישראל. והיה מוסר את נפשו כדי לטהר את גופו בטבילה במי הים, גם בשעה שהייתה הספינה שטה במים.
וכיצד התיר לעצמו לבוא לידי סכנה?
דבר זה שאלתי את ר' גדליה, רבה של עירנו, וכך ענה לי:
"זוכר אני כי על ספסל זה יושב הייתי עם ר' גרשון מקיטוב ושאלתי אותו שאלה זו – כיצד העמדת את עצמך בסכנה וטבלת בים בשעה שהייתה הספינה הולכת ושטה?
צחק ר' גרשון והשיב לי: 'מה בכך? הלוא כל הספנים רוחצים כך במי הים. שק אחד של עור יש להם, והוא קשור אל סולם עשוי עור התלוי על הספינה. והספנים עולים ויורדים בו ורוחצים במי הים.'
'אמנם אני,' הוסיף ר' גרשון, 'לא ישבתי בשק זה, אלא כך היה המעשה. מידת הדין שרתה על הספינה ואני חשתי בכך. ידעתי שאם אטבול אבטל את מידת הדין. והנה אירע, שהגיעה הספינה אל אי קטן ועמדה שם, ויצאו כל אנשי הספינה לטייל. אמרתי – כעת היא שעת כושר לטבול בים. פשטתי את בגדיי על הספינה וקפצתי אל המים. בשעה שטבלתי את גופי בתוך המים זזה הספינה ממקומה, וכשהרמתי את ראשי ראיתי שהתרחקה ממני.
אמרתי בלבי – אם אלך אל האי עירום לא אוכל להוציא מפי דברי תורה ותפילה, וגם אוכל ושתייה אין שם. ארדוף אחר הספינה, אשחה ואשיג אותה. בטוח הייתי שאצליח בכך, כי פעם, כאשר ראיתי יהודי טובע בנהר הדְניֵסטֶר, שחיתי אליו ממרחק רב והצלתי אותו.
ובכן, כך עשיתי. שחיתי אחרי הספינה והשגתי אותה. אלא שהספינה גבוהה וחלקה מן הזפת, ולא היה לי מקום שאוכל לאחוז בו. צעקתי, אך קולי לא נשמע בגלל רעש טפיחת המפרשים. שוב נתרחקה ממני הספינה ואני שחיתי אליה בכל כוחי. בכל פעם שהגעתי אל הספינה, הייתה זו שבה ומתרחקת ממני.
כך נמשך הדבר עד שאזל כוחי והתחלתי לשקוע במים. הייתי יורד ועולה ולא יכול הייתי עוד לומר שום דיבור. אפילו תפילת וידוי שיש לומר לפני המיתה לא יכול הייתי לומר. באותם הרגעים הרהרתי בלבי, הנה אני טובע ומאבד את העולם הזה, אך גם את העולם הבא אאבד, כי יהיה דיני כמי ששלח יד בנפשו.
מיד אחר כך ירד ערבי אחד מן הספינה אל סירה קטנה, ובא אליי והעלה אותי אל סירתו. אחר כך השליך אותי אל הספינה הגדולה. שם ירדתי אל ירכתי הספינה, ובמשך שעתיים הקאתי את המים הרבים שבלעתי.
שכבתי עד שנחתי מעט, ואז לבשתי את בגדיי. חשבתי – מוטב שאשלם לאיש שהצילני על הטובה שעשה לי, ולא יירש עולם הבא בגללי. לקחתי את ארנק המעות וחיפשתי את האיש בכל הספינה, והנה, לא נמצא על הספינה איש ערבי כלל. הבנתי כי לא היה זה אלא ה'טַייעָא' הערבי הקדוש הנסתר, המוזכר בדברי התלמוד.'"

---

על הסיפור

הסיפור מתחיל בשאלה: כיצד התיר ר' גרשון מקיטוב לעצמו להיכנס למצב של סכנת חיים? בתשובתו הוא מסביר כי אין הדבר נכון, וכי נקלע למצב סכנה בלי שהתכוון לכך.
למרות זאת, ר' גרשון חושש שמא ייחשב המעשה שעשה כהתאבדות.
ה"טייעא" הוא דמות של סוחר נווד ערבי המופיע בסיפורי התלמוד. ה"טייעא" מופיע בכמה סיפורים בתלמוד כאדם יודע נסתרות, המלווה תלמידי חכמים שנודדים בדרכים רחוקות (תלמוד בבלי, בבא בתרא, דף עג עמוד ב – דף עד עמוד א). כמה ממפרשי התלמוד ראו ב"טייעא" את דמותו של אליהו הנביא, של חכם או צדיק נסתר. סיפור חסידי זה מזכיר את מחזור הסיפורים התלמודי שבו מופיעים תלמידי חכמים הנוסעים בספינה או פוגשים ב"טייעא" המסתורי במסעותיהם.
ר' גרשון אינו מבין תחילה כי מדובר בדמותו של צדיק נסתר, והוא רואה באיש גוי פשוט. הוא דואג שמא בגללו יִזכה אותו הגוי לשכר בעולם הבא, והוא מעדיף לשלם לו שכר גשמי, ובכך לבטל את הצורך בתגמול נוסף. הסיפור משקף את הניכור כלפי הגוי, הנחשב בעיניו של ר' גרשון כמי שלא ראוי לשכר בעולם הבא. ניכור זה נסדק כאשר הוא מבין כי גוי זה הוא אדם קדוש או אליהו הנביא.
נראה כי הסיפור מבטא תחושות שונות הקשורות לדרך ולמסע. יש באלו "דינים", או "מידת הדין" – כלומר חרדה, קושי ומשבר. יש באלו גם קסם ומסתורין, הכרוכים במפגש מפתיע עם דמויות זרות ומשונות. מסעות כוללים אפוא סכנה וסיכוי, זרות וקסם, חרדה והפתעה.