המוכיח שנכשל
חסיד שבא להוכיח את אנשי העיר על חטאיהם הפך עד מהרה לחוטא בעצמו. משל של הבעל שם טוב על הסכנה שבדברי תוכחה.
סיפר הבעל שם טוב משל:
חסיד אחד נכנס לכרך שיש בו בתי זונות, וביקש לחקור על אודות אנשי הכרך. אמר: "אלך אל בית המרזח, ששם מצויים אנשים רבים. מן הדיבורים אוכל להבין מה טיבם, כי הלשון היא קולמוס הלב."
בא החסיד אל בית המרזח ושמע שאחד מספר מה עשה עם זונה פלונית, וחברו מספר כנגדו על מה שעשה הוא. לבסוף נמלא החסיד כעס עליהם. כיוון שהרגישו בו שהוא חסיד מפורסם, נתנו לו האנשים מתנה הגונה, כדי שלא יכעס עליהם.
למחרת עשה תחבולות כדי שיתאספו שמה, כך שיוכל לקבל מהם מתנות עד שלבסוף עשה כמעשיהם.
סיבת כישלונו של החסיד נעוצה בעובדה שלקח מן האנשים מתנות, שניתנו לו כדי שלא יכעס עליהם. בטקסט המקורי כתוב כי הבעש"ט סיפר את הסיפור בהקשר של אמצעי הזהירות שצריך המוכיח לקבל על עצמו. הרקע ההיסטורי למשל זה הוא שבמזרח אירופה היה נהוג ש"מוכיחים" מקצועיים שוטטו בערים ובעיירות ודרשו לפני הקהל דברי תוכחה, ומכך התפרנסו. מן הסיפור עולה כי הבעיה מתחילה כבר באופן שבו אורב המוכיח לאנשי העיר בבית המרזח. החסיד נכנס אל בית המרזח כדי להבין על מה עליו לשאת דברי תוכחה. סביר מאוד שבכך הוא חושף את רצונו להתערב בין אנשי העיר וללכת בדרכם. וכך, כשם שהם "מתפתים" – גם הוא מתפתה לשוחד ולמתנות המוצעים לו, ובכך הוא מוכיח שאינו נקי מבחינה מוסרית.
נראה שהסיפור עוסק בכך שכאשר רוצים לטפל בבעיותיהם של אחרים, יש לעשות זאת מתוך לב טהור וגישה מוסרית. פעמים רבות התוכחה מקורה בתכונות שליליות, כמו יצריות, תאווה או קנאה.
