הכסף אינו בלבי
מדוע קיבל החוזה מלובלין כסף רב מהחסידים, בעוד המגיד מדובנה לא קיבל מאומה? שנאת הממון או הרדיפה אחריו מייצרים אצל החסידים תגובה הפוכה.
"המגיד מדוּבְּנָה", הרב יעקב קרַנְץ, הגיע אל עיר אחת, ושם דרש את דרשותיו במשך כמה ימים.
בתוך כך נודע, כי החוזה מלוּבְּלין הגיע אף הוא לאותה העיר. עזבו כולם את המגיד מדובּנה ודרשותיו, והלכו אל החוזה. כשראה המגיד כי נותר לבדו, הלך גם הוא אל החוזה.
כשבא אל החוזה, בירכו איש את רעהו לשלום. ראה המגיד מדובנה והנה שולחנו של החוזה מלא מעות, מכספי פדיון נפש שנתנו אנשי העיר לרבי, כדי שיתפלל על נפשם.
אמר המגיד: "כיצד ייתכן שאני עומד ודורש לפניהם כבר כמה ימים, ועדיין לא נתנו לי מעות, ואילו אתה – זה עתה הגעת וכבר נתנו לך הרבה מעות?"
ענה לו החוזה: "שנינו יודעים כיצד להשפיע על לבם של השומעים, עד שכל מה שנמצא בלבנו הופך להיות גם מה שבלבם.
אני שונא את המעות. דבר זה נכנס בלבם והם כולם נהפכים לשונאי מעות. לכן הם מביאים את כספם אליי.
ואולם אתה – אוהב אתה את הכסף. מצליח אתה להשפיע עליהם שגם הם יאהבו את הכסף. זו הסיבה שבגללה אינם רוצים לתת לך את מעותיהם."
המגיד מדובנה, תלמיד חכם ודרשן לא-חסידי, התפרנס ממקצוע הדרשנות. למרות שהוא דורש את דרשותיו כדי להתפרנס, השומעים לא נתנו לו מאומה, ואילו לחוזה מלובלין נתנו מכספם בעין יפה.
ניתן להבין את עקיצתו החריפה של החוזה כלפי המגיד בשני מישורים. במישור הגלוי, זוהי ביקורת על המגיד מדובנה בעניין רצונו בממון ועל צרות העין שלו כלפי הפדיונות הנדיבים שקיבל החוזה.
במישור הסמוי יותר יש להבין את דבריו של החוזה כך: נתינה גוררת נתינה; החוזה מעניק לחסידיו תמיכה, משענת ומזור רוחניים והללו מחזירים לו באהבה ובנדיבות במטבע אחר.
כאשר נוצרת אווירה של התנדבות ונתינה, הרי הדבר משפיע על אנשים נוספים והם נותנים ומתנדבים מרצונם וללא קושי. כאשר רוח זו חסרה, כל פרוטה עלולה להימנות. בעליה חסים עליה ולא ייתנו אותה מרצונם.
