הסיפור

כשהיה יוסף קאפח ילד צעיר הוא אהב לשבת למרגלותיו של סבו – מורי (מארי) יחיא קאפח שהיה תלמיד חכם גדול וכונה בתימן 'מורי הישיש'. הוא אהב להביט בו בעת שלמד ולשמוע אותו גורס בתורה בקולו המיוחד.
פעם ישב יוסף בן ה-12 למרגלותיו וקרא בלחש מתוך ספר המדרשים 'ילקוט שמעוני'. אמר לו סבו: "בני. למה זה אתה קורא בלחישה?! פתח פיך ויאירו דבריך. שאין התורה נקנית לו לאדם אלא בלומדו בחיך, פה ולשון".
הוסיף מורי יחיא "ועשה לך סימן. אנו אומרים בערבית 'אחתפל' כלומר השתדל. ואלה ראשי תיבות "אקרא חיך פה ולשון".

---

על הסיפור

המסורת היהודית מעודדת לימוד תורה בקול דווקא (ערובין, נד ע"א). הלימוד בקול מסייע בזכירתם, וכך הסביר הרמב"ם "וכל המשמיע קולו בשעת תלמודו – תלמודו מתקיים בידו. אבל הקורא בלחש – במהרה הוא שוכח" (משנה תורה, הלכות תלמוד תורה פ"ג י"ב).
אולם האם המדובר במתודה שכוחה יפה לפתח את הזיכרון ותו לא?
הלימוד בקול מהווה גם הזדמנות של האדם להשמיע לאוזניו את תכני הלימוד, לנסח אותם בדיוק רב, ולבסוף להפנים אותם. הקריאה בקול מאפשרת לתקן את הקורא אם שגה בקריאתו, לפתוח עמו בשיחה על הדברים וליצור קהילה משתפת.