הסיפור

בצעירותו, נשא ר' לוי יצחק מברדיטשוב את בתו של גביר עשיר, והגביר היה גאה מאוד בחתן הלמדן שזכה בו. לאחר החתונה, כשהגיע חג שמחת תורה, התארח ר' לוי יצחק בבית חותנו. בליל החג, כשהתקבצו הקהל בבית הכנסת, ביקשו הציבור לכבד את הגביר. ומכיוון שנהוג היה להזמין את נכבדי הקהל לקרוא בקול את הפסוקים הנאמרים בחג, המתחילים במילים "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת", הזמינו את החתן הצעיר לומר לפניהם פסוקים אלה, לכבודו של החותן העשיר.
הלך ר' לוי יצחק אל מקומו של החזן ואל תיבת התפילה הניצבת שם. על התיבה הייתה מונחת הטלית שנועדה לחזן, בעל התפילה. הוא שלח את ידו אל הטלית, אך בטרם התעטף בה מיהר והניח אותה בחזרה על התיבה. שוב נטל את הטלית ושוב הניח אותה על התיבה. וכך עשה כמה פעמים, והקהל ראו ותמהו. איש לא הבין מדוע משתהה החתן הצעיר דקות ארוכות, וכשראו כי הבחור עומד בדממה ואינו מתחיל את התפילה שלחו אליו את הגבאי. ביקש הגבאי כי יפסיק נא להטריח את הציבור ויאמר את הפסוקים: "ואם לא, חזור למקומך ואחר יחליף אותך". "לא אטריח את הציבור", אמר ר' לוי יצחק, ונטל שוב את הטלית בידו. כמעט שנתעטף בה, אך גם הפעם הניח את הטלית על התיבה שלפניו.
הגביר, שראה את מעשיו המשונים של חתנו, התבייש מאוד. קודם לכן התפאר בו שאין כמוהו בלימוד התורה ובחכמה בכל הארצות, וכעת התבייש בו, וכעס.
החליט הגביר לבייש את החתן הצעיר, ובעצה אחת עם שאר המתפללים שלחו את הגבאי אל ר' לוי יצחק, לסלקו ממקומו שליד התיבה. אך בטרם הגיע אליו הגבאי נשמע קולו של ר' לוי יצחק: "אם אתה למדן ואתה חסיד – אמור אתה 'אַתָּה הָרְאֵתָ!'", והלך מן התיבה. הגביר נמלא כעס ואכזבה מרה. במקום לרוות נחת וכבוד מן החתן, הנה זכה לחרפה ולבושת פנים. ובכל זאת, שתק הגביר ולא אמר לחתנו דבר עד שתמו התפילה וה"הקפות", והם שבו אל הבית. הגביר נכנס אל ביתו חפוי ראש ומבויש, ואילו החתן הגיע אל הבית כשהוא שמח וטוב לב. באמצע הסעודה לא התאפק עוד החותן ושאל: "בני, אמור לי מדוע התנהגת בצורה מגונה בבית הכנסת? התנהגות כזו אינה ראויה גם לפחוּת שבפחותים! הלא נראית כמשוגע, כאילו נשתבשה דעתך חס וחלילה!"
ענה רבי לוי יצחק: "אספר לך את האמת. כשעמדתי ליד התיבה ורציתי לעטוף את עצמי בטלית ולומר את הפסוקים, פתאום בא והשתתף עמי היצר הרע, ואמר כי ברצונו לומר איתי 'אַתָּה הָרְאֵתָ'.
שאלתי אותו: 'מי אתה שתהיה ראוי ומתאים לכך?' והנה הוא השיב לי ושאל אותי את אותה השאלה.
אמרתי: 'אני למדן ובקי בתורה', והשיב הוא – 'גם אני למדן'.
'היכן למדת הלכות, ש"ס ופוסקים?' שאלתי. ושוב החזיר לי היצר באותה השאלה: 'היכן למדת אתה?'.
עניתי לו: 'אצל הגאונים פלוני ופלוני'. – 'גם אני שם הייתי, וגם אני למדתי יחד איתך אצל אותם הגאונים ממש', אמר היצר.
– 'אבל אני חסיד!' והוא משיב: 'גם אני חסיד'.
– 'והיכן למדת חסידות?'
– 'והיכן למדת אתה?'
– 'אני למדתי אצל המגיד הקדוש ממזריטש!'
על כך ענה היצר: 'גם אני למדתי איתך שם, ולכן רוצה גם אני לומר איתך "אַתָּה הָרְאֵתָ"!'
ראיתי כי אינו מניח לי, וכי עודו מחזיק בי בחוזקה ואינו מוותר על רצונו, לכן עזבתי את הטלית ואמרתי לו: 'אם אתה למדן ואתה חסיד – אמור אתה!'.
ועכשיו אמור לי", אמר ר' לוי יצחק לחותנו, "האם לא עשיתי כהוגן?"

---

על הסיפור

ר' לוי יצחק מגלה כי היצר הרע שלו הוא בן דמותו. הוא מבין כי גם במעשיו הטובים, בלימוד התורה שלו ובחסידות בה הוא נוהג, נוכח היצר הרע.
1. רבי לוי יצחק מבין שלא יוכל לנצח בוויכוח על סמך מעלותיו, העבודה שהוא חסיד ולמדן "עילוי" רק מחזקת את טענותיו של היצר הרע, והוא בוחר בדרך התמודדות מעניינת, אותה הוא מציג בהומור – הוא מוותר ליצר הרע, שיאמר הוא את הפסוקים (ולנו, הקוראים, ברור שהיצר לבדו לא יוכל לעשות זאת). הוויתור הזה הוא ניצחון על הגאווה.
2. יצר הרע שבסיפור אינו עולם הפיתויים והנטייה למעשים שליליים, אלא הגאווה והקלקולים שבנפש, המלווים – ואולי אף מכוונים את האדם – גם אל מעשים הנחשבים טובים וראויים. ההאנשה שמעניק ר' לוי יצחק בסיפור ליצר הרע מדגישה את התהליך שעובר הגיבור – ההבנה כי הצד השלילי אינו כוח חיצוני, אלא כוחות פנימיים שהאדם מזוהה איתם לחלוטין.
3. ר' לוי יצחק, מי שהיה לימים החזן ובעל התפילה הבולט ביותר בתנועה החסידית, מתגלה כאן כמי שמראשית דרכו מחפש דיבור של אמת. לא אכפת לו להתבזות בעיני הציבור והוא חף מגינוני כבוד ונימוס. תכונות אלו באו לידי ביטוי בתפילות הידועות שערך בציבור בהמשך דרכו.

בזווית אישית

כדי להיות סניגורם של ישראל אסור על רבי לוי יצחק להיבהל מכוחו של יצר הרע: הכסף, השלטון, הפופולאריות, ואפילו ממה יגיד חותנו העשיר או כלתו הטריה
זהו "סיפור נאה," מכריז המספר בתחילתו, וגם סיפור קטן, מחזה קומפקטי, בבחינת מועט המחזיק את המרובה, העוסק באחד היצרים הערמומיים, השתלטניים והבלתי נלאים הקיימים בנפש האנושית – יצר הכבוד. גיבוריו הם רבי לוי יצחק מבֶּרדיטשוֹב בצעירותו, חותנו שאינו מוזכר בשמו, והציבור. המקום הוא בית הכנסת, והזמן הוא שמחת תורה בעיצומו של טקס אמירת "אתה הראית לדעת".
רבי לוי יצחק מברדיטשוב הוא דמות מוכרת ואהובה בפולקלור החסידי, שהתנחל בלבבות כ"סניגורם של ישראל", הרבי שאינו חדל לעולם למצוא קו זכות בכל אחד מבני עמו בכל שעה ובכל עניין. בסיפור זה הוא מוצג מזווית שונה לגמרי, כאיש צעיר שזה עתה עשה "שידוך טוב", כאשר גביר העיירה בחר בו לחתנו.
שידוך כזה מבטיח חיים נוחים לאורך זמן, ללא דאגות פרנסה, תוך מימוש אידאל רחוק בדרך כלל מהשגה של "תורה וגדולה במקום אחד". התמורה הנדרשת מהחתן עבור יתרונות חייו אינה מתנסחת בחוזה כתוב, אולם היא ברורה לכל מי שעיניו בראשו: כבד את חותנך וחותנתך למען יאריכון ימיך בבור השומן אשר אהבת.
לא בטוח שהחתן הצעיר נהנה ממעמדו כחתן צעיר, עושה דברו של חותנו הגביר, אשר הוא מצדו מבקש רק דבר אחד – לזכות בהתפעלותו ובהתמוגגותו של הציבור. כשהחתן מוזמן לתיבה לקרוא בקול את תפילת "אתה הראית לדעת", טקס שנתי שרק המכובדים שבמכובדים זוכים בו, יודעים הכול שהכבוד הגדול באמירת התפילה בנוכחות הקהל הוא של החותן.
אך החתן תוקע אצבע בעינו של החותן ושל הקהל כולו. הוא משתהה, לוקח את הטלית המונחת על התיבה, עוטה אותה, מהרהר קמעא ושב ומסיר אותה, וכך הוא משתעשע בקהל ובחותנו כמה פעמים, עד שהקהל מאבד את סבלנותו והחותן עוטה בושה וכלימה. רגע לפני שהוא מסולק מהטקס בבושת פנים, נשמע החתן אומר לנמען סמוי מן העין: "אם אתה למדן וחסיד, אמור אתה 'אתה הראית לדעת'," ויורד בהפגנתיות מן הבמה.
הסיפור הזה, כמו סיפורים חסידיים רבים, אינו סומך על האינטליגנציה של הקורא ועל כן אינו מסתפק בשורת המחץ לסיום אלא ממשיך ומתאר את מצב רוחו הטוב של החתן בשובו הביתה, את פליאתו של החותן ואת הסברו המפורט והלא מתנצל של החתן להתנהגותו החידתית.
אפשר לקרוא את הסיפור כדיאלוג חושפני בין נפשו העילאית, שואפת השלמות, של החתן לבין האויב המר והבזוי, יצר הרע של הכבוד. החתן כאילו אומר ליצר הכבוד: "אם אכנע לך, לא אומַר 'אתה [הקב"ה] הראית לדעת', כפי שראוי לומר, אלא: 'אני, הקטן, אני איראה לדעת', וחלילה לי מלרצות בכך."
הכבוד מתגלה בסיפור נאה זהה כממד אינהרנטי בנפש, גם זו הטהורה ביותר, המתמזג עמה כמעט ללא הפרד. ראו עד כמה עז, ואפילו מצחיק, הוא הקרב הזה בין האיש ויצרו-כפילו. הוא מזכיר אדם העומד מול המראה ועושה פרצופים אל מול דמותו המשתקפת בה. הנה, אומר הקורא לעצמו וחש הקלה מסוימת, אפילו אדם עילאי כרבי לוי יצחק כמעט הובס על ידי התשוקה האינסופית לכבוד, למעמד, להכרה.
ובעוד הקהל והחותן (והקורא) עוצרים את נשימתם, החתן נאבק, אינו מתרצה ללחץ הקהל ("טרחא דציבורא") וברגע האחרון ממש חוטף את טליתו, והחיוך על פניו מעיד על הרגשת "מויחל טויבעס" (מוחל טובות): "לא מעוקצכם, קהל נכבד, ולא מדובשכם!"
לטעמי אפשר לקרוא את הסיפור כמאבק נוסף, מאבקו הפנימי של רבי לוי יצחק הצעיר על דעותיו העצמאיות, על גיבושו כמנהיג שאינו ירא מפני השררה, על התעצמותו הפנימית נוכח חותנו העשיר המספק את מחסורו ונוכח ה"מה יגידו" הנצחי של הקהל, שאפילו הגביר מתיירא מפניו. ה"מה יגידו" הזה הוא אויב מר לא פחות מיצר הכבוד, ורבים וטובים הוסגו ונסוגו לאחור מפני כוחו המגמד, המרוצץ.
כדי להיות סניגורם של ישראל חייב רבי לוי יצחק לצאת מה"שטאנץ" ולהתנער ממנו; אסור לו להיבהל מכוחם של הכסף, השלטון, הפופולאריות, ואפילו ממה תגיד הכלה.
ובאמת, מה תגיד הכלה? ייתכן מאוד שהיא הגיבורה הסמויה, החבויה מעין כמנהג אותם הימים (ולא רק אז). מה חושבת הכלה הצעירה היושבת בעזרת הנשים, מצמידה את אוזניה בחרדה לחרכים הצרים, ושברי התלחשויות ותרעומות מסתננים לאוזניה? האם היא כועסת על חתנה המעז פנים נגד אביה? האם היא חוששת לעתידו-עתידם? ואולי – כך אני מקווה – הכלה האלמונית היא עזר כנגד חתנה, ובזכות הכוח השקט, האהבה והתמיכה שהיא שולחת לו מאחורי המחיצה, מתנער ר' לוי יצחק כארי לצמוח ולהיות מנהיג של אמת, מנהיג שרואה את עמו, מבטא את צרכיו ואינו חת לא מפני ה"עוילם" (הציבור)ולא מפני ריבונו של עולם.