החכם האחרון
מדוע בכה ר' שמחה בונים מפְּשיסחָה? כשנודע לר' שמחה בונים מפְּשיסחָה כי הוא החכם האחרון שנותר בעולם, הוא החל לבכות. החסידים למדו מכך כיצד יש להתייחס לעיסוק במדעים ובספרות החול.
רבי חנוך הניך מאלכסנדר היה נער צעיר, מחסידיו של רבי שמחה בונים מפשיסחה. פעם שמע את רבו קורא בשמו, וכשבא אל רבו מצא אותו כשהוא בוכה מאוד. אמר לו ר' שמחה בונים: "היודע אתה מפני מה אני בוכה? אספר לך:
לפני שנים רבות פגשתי את רבי אפרים מסדילקוב, נכדו של הבעל שם טוב. אז אמר לי ר' אפרים, כי אין עוד חכמים בעולם אלא אני, ועוד אדם אחד המתגורר בכפר פלוני."
"והנה ברגע זה," אמר ר' שמחה בונים, "יצא איש זה ועזב את הדת. משום כך אני בוכה."
חקרו החסידים את הדבר, כיצד אירע שהגיע אותו האיש לידי כפירה. ונודע להם, כי פעם אחת, בכפר שבו גר, עבר האיש ליד שרים גויים שישבו ועיינו בספרי כפירה ואפיקורסות. בספרים אלה ישנם דברי הבל, שהם קשים וסבוכים להבנה. כשראו השרים את היהודי העובר לפניהם לעגו לו, כפי שנוהגים גויים ללעוג ליהודי, אלא שזה האיש היה חכם גדול ובקי בחכמת העולם. כשראה שהם לועגים לו, פנה אליהם והראה להם כיצד לא הבינו דבר ממה שכתוב בספריהם, וכי הוא מבין בחכמות אלו פי כמה וכמה ממה שהבינו הם. נהנו ממנו השרים, כי ראו שהוא חכם גדול, ומשכו אותו אליהם באהבה ובסבר פנים יפות. וכך אירע, שנמשך אותו האיש אחריהם יותר ויותר, עד שבא לידי כפירה.
בקורותיה של החסידות מתייחד רבי שמחה בונים בכך, שנוסף על היותו רבם של חסידים היה גם בעל השכלה כללית רחבה, בקי בשפות ובמדעים, ואף עסק במקצוע הרוקחות.
המונח "חכם" בסיפור זה משמעו בקי ב"חכמות", כלומר בהשכלה הכללית החילונית, בפילוסופיה ובמדע. ר' שמחה בונים מופיע בסיפור כאדם נדיר, שהצליח לחבר בין ה"חכמה" ובין עולם האמונה היהודית ועולמו החסידי.
מסופו של הסיפור עולה כי העיסוק בחכמה מביא לסכנת כפירה. בסיפור המקורי הוסיף המספר כי עלינו ללמוד להתרחק מכל עיסוק בספרות החול ובמדעים.
על פי המסר הזה, בכה ר' שמחה בונים על אדם חשוב שעזב את אמונתו ואת עמו.
אך ייתכן גם כי בכיו של ר' שמחה בונים הוא על היותו החכם היחיד, ללא אחרים ההולכים בדרכו. לפי קריאה זו ייתכן שבכיו של רבי שמחה בונים נועד להזמין את חסידיו, ובפרט את הנער ר' חנוך, שיסללו לעצמם את דרכם הייחודית למרות הסכנות הכרוכות בה.
