הסיפור

רבי אברהם יהושע השל מאַפּטָא, זקן החסידים שבדורו, כיבד מאוד את רבי ישראל מרוז'ין. דבר פלא היה זה, שהרי הרבי מאפטא היה תלמיד חכם חשוב וקשיש, ואילו רבי ישראל מרוז'ין היה אז צעיר מאוד ולא נודע כתלמיד חכם.
פעם אחת, כשנפגשו שניהם, אירע וחגורתו של ר' ישראל מרוז'ין נשמטה ונפלה לארץ. מיד התכופף הרבי הזקן מאפטא, הרים את החגורה, חגר אותה סביב מותני ידידו הצעיר, ואל מול כל הנוכחים אמר כי בכך הריהו חוגר ועוטף ספר תורה.
כשראה עד כמה התפלאו החסידים על כך, הסביר: "נאמר במדרש (אגדת בראשית, פד, א) כי לעתיד לבוא יתמהו הבריות, כיצד אדם שלא למד מימיו זוכה לשבת במחיצתם של שלושת האבות – אברהם, יצחק ויעקב. על פי המדרש יענה הקדוש ברוך ויאמר: 'מדוע אתם תמהים? הלוא גם אלו, האבות, לא זכו אלא מפני ששמעו לי בחייהם וקיימו את מצוותיי'".
לאחר שסיים, אחז הרבי את זקנו ואמר: "נשבע אני בזקני כי המדרש הזה מתכוון אל ר' ישראל!"

---

על הסיפור

בעולמה של היהדות שורר מתח מתמיד בשאלה מי גדול יותר – החסידים ואנשי המעשה או הלמדנים וגדולי התורה?
על פי הסיפור, הרבי הצעיר מרוז'ין הוא הדוגמה לכך כי אדם שאינו תלמיד חכם, ואף עודו צעיר לימים, יכול להיחשב כ"ספר תורה", רק בזכות מסירותו וקרבתו אל הבורא.
כתימוכין לדבריו מצטט הרבי מאפטא את המדרש שמספר על כך, שבעולם הבא ישנם אנשים פשוטים שמעולם לא למדו תורה אך דרגתם גבוהה מאוד, עד כדי כך שהם זוכים להסתופף בעולם הבא עם אבות האומה. אלוהים מסביר לתוהים מדוע זכו אנשים אלו למדרגה גבוהה כל כך – "מפני ששמעו לי", כלומר מעלתם הגבוהה אינה בשל התורה שלמדו אלא בשל מעשיהם הטובים.
בהכללה עוסק הסיפור בכך שהכבוד שאדם זוכה לו אינו צריך שייקבע על פי גיל, השכלה או מעמד חברתי.