הורדוס ובית המקדש
הורדוס, העבד האדומי שעלה לגדולה והמליך את עצמו על ישראל, מחפש דרך לכפר על הריגת עשרות חכמים. העצה שהוא מקבל היא לבנות מבנה מפואר לבית המקדש
הורדוס היה עבד בבית חשמונאי. נתן עיניו בילדה אחת מבית חשמונאי ורצה לשאתה לאישה.
שמע בת קול שאומרת: כל עבד שיקום עכשיו וימרוד – יצליח. קם והרג את כל אדוניו, והשאיר רק את אותה ילדה.
כאשר ראתה אותה ילדה שהוא רוצה לשאתה, עלתה לגג ונשאה קולה ואמרה: "כל מי שיגיד שהוא מבית חשמונאי – זהו שקר והוא איננו אלא עבד של בית חשמונאי, שלא השתיירה ממשפחתנו אלא ילדה אחת, והיא נפלה מהגג". קפצה ומתה.
אמר הורדוס: מי הם אלו שאמרו "מקרב אחיך תשים עליך מלך" (דברים יז, טו)? חכמים! קם והרג את כל החכמים, והשאיר בחיים רק את בבא בן בוטא כדי שיוכל לבקש ממנו עצות. ושם על ראשו כתר של קוצי קיפוד, שניקרו את עיניו והתעוור.
יום אחד ישב הורדוס לפני בבא בן בוטא, ולא הזדהה בפניו.
אמר לו הורדוס: ראה אדוני, אותו עבד רע מה הוא עושה!
אמר בבא בן בוטא: ומה אעשה לו?
אמר הורדוס: קלל אותו.
אמר בבא בן בוטא: כתוב: "גַּם בְּמַדָּעֲךָ, מֶלֶךְ אַל תְּקַלֵּל" (קהלת י, כ).
אמר לו הורדוס: והרי לא באמת מלך הוא.
אמר לו בבא בן בוטא: גם אם הוא רק אדם עשיר, נאמר: "וּבְחַדְרֵי מִשְׁכָּבְךָ אַל תְּקַלֵּל עָשִׁיר" (שם). וגם אם תאמר שהוא רק נשיא, נאמר ״וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר״ (שמות כב כז).
אמר לו הורדוס: כל הפסוקים האלה עוסקים במי שנוהג כמו מישהו מעמך, והוא הרי לא נוהג כך.
אמר לו בבא בן בוטא: עדיין, חושש אני מפניו.
אמר לו הורדוס: אין אדם שילך ויאמר לו, הרי רק אתה ואני יושבים פה.
אמר לו בבא בן בוטא: כתוב: ״כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגֵּיד דָּבָר״ (קהלת י, כ).
אמר לו הורדוס: אני הוא הורדוס, ואם הייתי יודע שכל החכמים זהירים כמוך, לא הייתי הורג אותם. עכשיו אמור לי, מה תקנתי? איך אכפר על מעשיי?
אמר לו בבא בן בוטא: אתה כיבית את אורו של עולם, ככתוב "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" (משלי ו, כג), לך ועסוק באורו של עולם הוא בית המקדש שכתוב עליו: ״וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם״ (ישעיהו ב, ב).
אמר לו הורדוס: ירא אני ממלכות רומי שיתנגדו לכך.
אמר לו בבא בן בוטא: שלח אליהם שליח עם בקשה לבנות את בית המקדש. שנה ייקח לו להגיע לשם, שנה ישהה שם ושנה ייקח לו לחזור, ובינתיים תהרוס את בית המקדש הקיים ותבנה אחד מפואר יותר. וכך עשה.
לאחר שנה הגיעה תשובת המלכות: "אם לא הרסת – אל תהרוס, ואם הרסת – אל תבנה. ואם הרסת ובנית – כך עושים חורשי רעה שמתייעצים לאחר מעשה. וגם אם חילך עימך ותצליח, הרי ספרי היוחסין שלך כאן ברומא, ולא מלך ולא בן מלך אתה, אלא עבד ששחרר את עצמו".
אמרו: מי שלא ראה בניין הורדוס, לא ראה בניין יפה מימיו. במה בנה אותו?
אמר רבה: באבני שיש לבן ושיש ירוק. יש אומרים – שיש כחול, לבן וירוק. והוציא שורת אבנים מעט החוצה, והכניס שורת אבנים מעט פנימה כדי שהסיד יוכל להיצמד אליו.
חשב לצפותו בזהב, אמרו לו חכמים: השאר את זה, כך זה יפה יותר שנדמה כגלי הים.
האם פאר לאומי משקף ערך פנימי? לא תמיד.
במסורת חכמים נותר תיאור מתפעם מהדרו ופארו של מקדש הורדוס, שמופיע בסיום סיפורנו. כותב הסיפור ניסה ליישב את ההתפעלות הזו מיופיו החיצוני של מקדש שמרבית תוכנו הפנימי נגוז: שושלת הכוהנים הגדולים נמחקה ואת מקומה מילאו מינויים פוליטיים. לפי המסורת, שכינת אלוהים לא שרתה במקום, והמלך הורדוס, בונה המקדש, היה איש דמים שהרג בלא הבחנה את מי שערער על כיסאו כולל משפחה וחברים, והמליך עצמו כמלך יהודי בניגוד לרצון המנהיגות הדתית של התקופה.
הסיפור מתאר את המקדש כמעשה כפרה, מעין קורבן של הורדוס לאלוהים על מחיית המנהיגים. לפי הסיפור, הורדוס עצמו הוא זה שהביא לחיסולה של שושלת הכוהנים הגדולים האחרונה של בית חשמונאי, ובכך רוקן את הודו הרוחני של בית המקדש. הוא גם חיסל את המנהיגות הרוחנית שמחוץ למקדש, והסיפור אף מכחיש את נישואיו למרים החשמונאית, שהם כנראה עובדה היסטורית.
השיח בין הורדוס לבין בבא בן בוטא מנכיח את החלופה השקרית, האכזרית, והמנוכרת ליהדות שהורדוס מייצג כמנהיג. עמדתו של בבא בן בוטא מציבה עמדה חדשה ביחס לפוליטיקה: חכמים אינם מצפים מן המלך להתנהגות מופתית ואינם מבקרים אותו כשהוא סוטה מדרך הישר. שינוי הציפיות מן המלך הופך את המלך לחשוד, והחכם צריך להיזהר מלגלות לו את ליבו. רק יחס כזה, מסיק הסיפור, יכול להותיר את החכמים בחיים.
לאור מורשת הבניין המפוארת שהותיר אחריו הורדוס, בניית בית מפואר לאלוהים הייתה הדרך היחידה שבה הוא יוכל לכפר על חטאיו הנוראים, ובאין תוכן רוחני להקנות למקדש, הרי לפחות עבור העמים סביב הוא יוכל להוות סמל לפאר היהדות ולגדולתה.
