הסיפור

"וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" (שמות ב, יא)
מה ראה משה? ראה שאין להם מנוחה.
הלך ואמר לפרעה: "מי שיש לו עבד, אם אינו נח יום אחד בשבוע הוא מת, ואלו הם עבדיך, אם אין אתה מניח להם לנוח יום אחד בשבוע ימותו".
אמר לו פרעה: "לך ועשה כדבריך".
הלך משה ותיקן לעבדים את יום השבת כדי שינוחו.

 

---

על הסיפור

בעשרת הדיברות, כפי שהם מובאים בספר דברים, מוזכר עברם של בני ישראל כעבדים במצרים כנימוק לשמירת השבת: "לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" (דברים ה, יד-טו). העבד שיצא לחירות מצוּוה לזכור את קשיי העבדות ולתת לעבדיו את האפשרות לנוח. הסיפור הופך את הקישור בין העבדות במצרים לבין השבת מהשוואה עקרונית למציאות סיפורית: בעוד שלפי המקרא נצטוו ישראל על השבת בהר סיני, אחרי צאתם ממצרים, הסיפור מקדים ומציב את השבת כפעולה של שחרור בתוך המציאות הקשה של העבדות. הפסוק פונה אל בני ישראל כאל בעלי עבדים ומזכיר להם שהם עצמם היו עבדים ונגאלו, הוא מתווך בין נקודת המבט של המעביד לנקודת המבט של העבד.
דמותו של משה בסיפור עושה דבר דומה: היא מתווכת בין נקודת המבט של העבדים שהוא רואה בסבלותם, לבין נקודת המבט של המעביד, פרעה. משה מסביר לפרעה שאם הוא לא רוצה לסכן את כוח העבודה שברשותו עליו להתחשב בהם ולתת להם יום חופשי. דמותו של משה משמשת מופת לדמות של אדם המסוגל לקשר בין שתי נקודות מבט לטובת שני הצדדים.