הדרך האסורה
קבוצת השודדים מכירה דרך קיצור סודית אל ארץ ישראל. הבעל שם טוב עומד בפיתוי, ולא הולך אתם בדרך שהייתה מביאה אותו לידי סכנה גדולה.
בימים שבהם התבודד הבעל שם טוב בהרים, השודדים שם היו חברים לו, וכיבדו אותו מאוד.
פעם אחת באו השודדים ואמרו לו: "אדוננו, יודעים אנו דרך קצרה המוליכה אל ארץ ישראל דרך מערות ומחילות. אם רצונך – בוא עמנו, ואנחנו נורה לך את הדרך."
הסכים הבעש"ט והלך עמם. והנה באו אל גיא עמוק מלא מים ורפש וטיט. במקום זה עברה הדרך על קורת עץ שהייתה מונחת מעבר זה אל העבר האחר. כדי לעבור עליו, אחזו השודדים ביתד ארוכה, שנעצו בקרקעית האגם. כשבאו אל הקורה, עלו עליה השודדים תחילה. וכשרצה הבעש"ט להלך על הקורה ראה שמקום זה הוא "לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת" (בראשית ג, כד), ואם יעבור יהיה נתון בסכנה גדולה, ונרתע לאחור.
אמר הבעש"ט אל לבו: "אף על פי כן, לא לחינם באתי לכאן." בדרכו חזרה עסק בתיקון נפשו של תלמיד חכם שהתגלגל בצפרדע.
על פי הסיפור, קיימת דרך סודית אל ארץ ישראל, מעין מחילה המגיעה ממזרח אירופה ועד ארץ ישראל. ואולם, הדרך מסוכנת ואסור להשתמש בה. הסכנה מתוארת בסיפור גם באופן פיזי – גיא צר, גשר רעוע מעל המים, שודדים מסוכנים, וגם באופן רוחני – להט החרב המתהפכת – היא החרב שהוצבה בכניסה לגן העדן, ושומרת על "דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" (בראשית ג, כד), כלומר על הדרך אל עץ החיים המסמל את לבו של גן העדן.
ייתכן ומשמעות הסיפור היא כי לא תמיד הדרך הקצרה היא הנכונה ביותר. לעתים קיצור דרך אינו אלא סכנה, ויש ללכת בדרך הארוכה והקשה יותר.
אמירה נוספת שניתן למצוא לה הד בסיפור היא כי המטרה אינה מקדשת את האמצעים. למרות חשיבותה של המטרה – העלייה לארץ ישראל – אין לעשות זאת בדרך פסולה, הכרוכה בחטא ובפריצת מקומות "אסורים".
בסופו של הסיפור מוצא הבעל שם טוב כי הכישלון גם הוא אינו לחינם, וכי בגלל כישלון המסע הוא זכה לסייע לתיקון נשמה אובדת. ובמילים אחרות – מה שנראה ככישלון אישי עשוי להתברר כהזדמנות בלתי צפויה.
