הבדיחה
מדוע סיפר רבי שמחה בונים בדיחה של חולין לחסידיו, ומדוע דווקא מעשה זה גרם להם לדבוק בו עוד יותר?
סיפר רבי שמחה בונים מפשיסחה:
"פעם אחת הייתי צריך לספר איזה סיפור מעשה, אבל היה זה מעשה של חולין, וידעתי שאם אספר אותו יעורר צחוק גדול.
באותה עת היה קהל גדול מאוד, ואמר לי היצר הרע שלא אספר, כי אני עלול להפסיד את הקהל שלי, שלא יראה בי עוד רבי.
אמרתי לעצמי: נסתרות דרכי השם, ואני – מדוע אני צריך לעשות חשבונות כאלה? יהיה מה שיהיה – איני יכול לעצור את הקדושה שבמילים ובאותיות. הלוא כך אמר גם רבי פנחס מקוריץ, שכל מיני התענוג הם מגן עדן, ואפילו דברי בדיחה!
השלמתי עם כך שלא אוכל עוד לשמש רב וסיפרתי את המעשה, שאכן עורר צחוקים רבים, אך אני – לא הייתי שותף לצחוק זה.
והנה, מאז סיפרתי נזרקו אליי יותר 'קוויטְלַך' – פתקאות בקשה, והחסידים דבקו בי אף יותר ממקודם."
"לספר או לא לספר" – זאת השאלה ששאל את עצמו רבי שמחה בונים מפשסיחה. ההתלבטות נוגעת לכך שמדובר בסיפור של חולין – בדיחה כנראה – ולא ראוי שרבי חסידי יעסוק בכך.
משהחליט לספר התבסס רבי שמחה בונים על עקרונות שכבר הופיעו קודם לכן בתורת החסידות, ולפיהם התענוג והשמחה – ובכללם הבדיחה – הם דבר שיש בו קדושה שצריכה להתגלות לעולם.
מעניין לשים לב לכך שדווקא הקול הפנימי שאמר לרבי לא לספר מזוהה על ידו עם יצר הרע. היצר הטוב – על פי רבי שמחה בונים – הוא זה המשכנע את האדם שלא להתחשב בציפיות החברתיות המזוהות עם שקר וזיוף.
ייתכן שדווקא הוויתור העמוק שעשה רבי שמחה בונים, כשסיפר את הבדיחה במסירות נפש וכשהסתכן בכך שחסידיו יעזבו אותו, הוא שגרם לחסידיו לדבוק בו אף יותר. הם חשו שלפניהם איש אמת, שתוכו כברו, שאינו מושפע מהציפיות שלהם ממנו. ייתכן גם שכוחו של הסיפור וכוחה של הבדיחה הם שסייעו לחזק את הקשר של השומעים אליו.
ה"קוויטלך" הנזרקים אל הרבי בסוף הסיפור הם פתקאות שבהן כותבים החסידים את בקשותיהם ואת שמם, ומגישים לרבי כדי שיתפלל למענם.
