הסיפור

אמר ר' אחא בר חנינא: מה כוונת הפסוק "אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם" (משלי ח, לד), במה אשרי האדם? התשובה היא בפסוק אחריו: "כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים" (שם, לה).
מעשה באישה אחת שהגיעה לגיל זקנה מופלג.
באה האישה לפני רבי יוסי בן חלפתא ואמרה לו: רבי, הזדקנתי יותר מדי ומעכשיו חיי הם חיי ביזוי. איני מרגישה את טעם המאכלים שאני אוכלת והמשקים שאני שותה. מבקשת אני למות ולהיפטר מן העולם.
אמר לה ר' יוסי בן חלפתא: איזו מצווה את רגילה לעשות בכל יום?
אמרה לו: הרגל אחד יש לי. אפילו אם אני עושה דבר שאהוב עליי, אני עוזבת אותו ומשכימה לבית הכנסת בכל יום.
אמר לה רבי יוסי: מנעי עצמך מבית הכנסת שלושה ימים זה אחר זה.
הלכה האישה ועשתה כך, וביום השלישי חלתה ומתה.

---

על הסיפור

אין זה נדיר שאנשים שקצו בחייהם הולכים וקמלים עד מותם. אך האישה שפנתה אל רבי יוסי הרגישה שיש דבר שמשאיר אותה בחיים אף שהיא מאסה בהם. רבי יוסי הבין שמה שמחזיק אותה בחיים הוא מצווה שהיא מקפידה עליה, שיש בה סגולה לאריכות ימים.
ואכן, התברר שהמצווה הייתה ההליכה הקבועה שלה לבית הכנסת מדי בוקר.
גם כאשר הגוף קורס והחושים נהיים קהים, רבי יוסי מבין שלחיים יש טעם שאינו קשור לאכילה ושתייה, ושהאישה תמשיך לחיות כל עוד היא דבקה בטעם החיים הזה. מהדרשה על הפסוק ממשלי המקדימה את הסיפור, משתמע שמי שמתדפק כל יום על דלתות בית אלוהים מוצא שם חיים ואריכות ימים. מכאן הסיק רבי יוסי שהפסקת מנהג זה היא זו שתביא עליה את מותה המיוחל.