הסיפור

חסיד אחד שהה בלוּבּלִין, עירו של החוזה, ושמע ממנו דרשה על פסוק מפרשת אותה שבוע, פרשת וארא: "וּבְנֵי יִצְהָר קֹרַח וָנֶפֶג וְזִכְרִי" (שמות ו, כא).דרש החוזה: "כשאומר הכתוב 'בני יצהר', הכוונה היא לאלו שרוצים לעשות צוהר, להאיר. עליהם נאמר 'קֹרַח וָנֶפֶג וְזִכְרִי', תחילה הם מתקררים כקרח מלעשות את העברה, אז העברה מתפוגגת ורק אז אומר הקדוש ברוך הוא  'וְזִכְרִי', רק אז הם זוכרים אותי." ואחרי דבריו אלה, כפי שהיה החוזה עושה לעתים, כיסה את פניו בידיו וכל אבריו רעדו במשך כחצי שעה.

הלך אותו החסיד מלוּבּלִין לפְּשִׁסְחַה, עירו של היהודי הקדוש. היהודי הקדוש היה תלמידו של החוזה מלוּבּלִין, אך עזב אותו משום שהעדיף דרך של למדנות תלמודית על פני ההתלהבות הרוחנית של רבו. כששמע היהודי הקדוש שהחסיד מגיע אליו מלוּבּלִין, הזמין אותו אליו לשמוע על המתרחש בלוּבּלִין וגם אם דיברו שם עליו ועל עזיבתו.

כששאל היהודי הקדוש על תורותיו של החוזה מלובלין, השיב החסיד בהסתייגות, "אני לא בטוח שזאת בכלל תורה," ואחר סיפר על הדרשה התמוהה ששמע על פרשת וארא.

אמר לו היהודי הקדוש: "הרי זה פירוש על דברי הזוהר."

השיב לו החסיד: "כל כך גאון אתה, עד שיכול אתה למצוא בדברי החוזה פרשנויות שאפילו החוזה לא חשב עליהן בעצמו."

ענה לו היהודי הקדוש: "נשבע אני כי לכך באמת התכוון החוזה ויש לו עוד פירושים למאות, עד מעבר להשגתי."

---

על הסיפור

היהודי הקדוש עזב את חצרו של החוזה מלובלין משום שדרכו הייתה אחרת. בעוד החוזה הדגיש את האמונה הנלהבת והיה ידוע בנסים, הוביל היהודי הקדוש קבוצה של חסידים שהתמסרו ללימוד תורה.

החסיד שבסיפורנו אינו מתרשם מדרשת המילים של החוזה, שאינה מתייחסת למשמעות המילים אלא רק לצליליהן. המילים כמו משמשות לחוזה מלובלין משטח המראה כדי להיכנס להתלהבות של יראת חטא ודבקות.

החסיד מצפה למצוא אצל היהודי הקדוש אוזן קשבת להסתייגויותיו, שהרי גם הוא עזב את לובלין על רקע דומה. אולם היהודי הקדוש מפתיע אותו, מביע הערכה לדברי החוזה ואף מתעקש שהמשמעות שהוא מוצא בדברי החוזה היא גם כוונתו של החוזה עצמו.

דברי ההערכה של היהודי הקדוש מעניינים: הוא אומר שדרשתו של החוזה היא פירוש לדברי ספר הזוהר. בכך הוא מכוון לציפייה של החסיד שרבותיו יפרשו את מה שכבר כתוב בספרים הקדושים. דרשתו של החוזה אמנם אינה מופיעה במפורש בספר הזוהר, אבל היא מאוד אופיינית לו. ייתכן שהיהודי מנסה לרמוז שהחוזה אמנם אינו מלמד מתוך המקורות אבל דבריו הם מקור בפני עצמו.

אגב הדיון בכוונתו של החוזה, נשאלת גם שאלה על כוונתו של הפסוק שהוא דורש. בעוד החסיד מצפה לקריאת פסוקים לפי כוונתם המקורית, אומר לו היהודי הקדוש שמי שמצליח להתעלות לעוצמות רוחניות גבוהות כאלה מקנה למילים משמעות חדשה.