דרישת שלום ללווייתן
כיצד עזר ר' שמחה בונים מפשיסחה לטובע שנפל אל המים בנמל של דנציג? וכיצד הצליח לשמור על השמחה והצחוק?
אמר רבי שמחה בונים מפְּשיסחָה: "גדול כוחה של תפילה בשמחה יותר מכוחו של הבכי."
ומעשה שהיה בעת שהיה ר' שמחה בונים בנמל שבעיר דנציג, והנה נפל אדם אל המים וכמעט שטבע. קרא ר' שמחה בונים אל האיש, ואמר ביידיש: "גריס מעֶר דעֶם לויתָן", כלומר: "מסור דרישת שלום בשמי ללווייתן." והנה, עזר ה' לאותו אדם, שאחז בקרש אחד וניצל.
לימים אמר ר' שמחה בונים כי לא יכול היה לעזור לטובע בגלל הבהלה הגדולה והצער שבהם היה שרוי. אך כשאמר לטובע דבר בדיחה ונזרקה בו מעט שמחה, רק אז יכול היה לעזור לאיש שלא יטבע.
בקשתו של הרבי מן הטובע ש"ימסור ד"ש ללווייתן" היא בדיחה, הנאמרת לכאורה בזמן הלא מתאים. אולם השמחה שגרמה הבדיחה היא "קרש ההצלה" שהציל את הטובע ממוות.
בממד הפסיכולוגי ניתן לומר כי הבדיחה סייעה לטובע להשתחרר מן הבהלה שבה היה שרוי, שהיא בעצמה סיכנה את חייו. ייתכן שהבדיחה גם הועילה לטובע בכך שעזרה לו להבין כי עליו לסייע לעצמו ולא להמתין לסיוע מבחוץ.
מן הניסוח של הסיפור לא ברור אם "נזרקה שמחה" בטובע או ברבי. ייתכן כי הרבי ניסה לשמח גם את עצמו כדי שיוכל "להתפלל בשמחה", וכך להציל את הטובע.
בכל מקרה, סיפור זה עוסק בכוחם של השמחה וההומור לסייע ולהציל. הסיפור מדגים שימוש בהומור דווקא בשעה של קושי ובהלה.
