דמו התוסס של זכריה הנביא
בשביל לכפר על רציחתו של זכריה הנביא, טובח נבוזראדן ביהודים ושופך את דמם על דמו השפוך. כיצד מסתיים מעגל הדמים של האשמה?
כאשר הבקיעו הבבלים את חומות ירושלים, נכנס נבוזראדן 'רב טַבָּחִים' בראש הצבא הבבלי והחל בהחרבתה של העיר.
באותה שעה רמז הקדוש ברוך הוא לדמו של זכריה הנביא שנרצח במקדש על ידי המלך יואש מאות שנים קודם לכן, והדם החל לתסוס ולבעבע על רצפת המקדש.
כאשר ראו זאת היהודים החלו לגרוף עפר על הדם, אך הדם לא נח והמשיך לתסוס ולרתוח.
אמר הקדוש ברוך הוא לדם: הגיעה העת שתגבה את צוואתך.
כאשר הגיע נבוזראדן למקדש, נכנס וראה את הדם.
שאל נבוזראדן את היהודים שבמקדש: מהו הדם הזה שתוסס כך?
אמרו לו: זהו דמם של הפרים, האילים והכבשים שהיו מקריבים בבית המקדש.
הביא נבוזראדן פרים, אילים וכבשים ושחט על הדם התוסס, אך הדם לא שתק ולא נח ולא עמד.
מייד הביא את היהודים, קשר אותם במתקן העינויים ואמר להם:
אמרו לי איזה מין דם הוא זה, ואם לאו – אסרוק את בשרכם במסרק של ברזל.
אמרו לו: מכיוון שאנו רואים כי הקדוש ברוך הוא רוצה לתבוע את דמו מידינו – נגלה לך:
זהו דמו של כוהן ונביא ושופט, שהתנבא לפני שנים רבות כי החורבן עתיד להתרחש, אך אנו לא האמנו לו והרגנו אותו משום שהוכיח אותנו על מעשינו הרעים.
מייד הביא נבוזראדן שמונים אלף כוהנים צעירים ושחט על הדם התוסס.
אך הדם לא נח עד שהגיע לקברו של זכריה הנביא.
הביא נבוזראדן את שופטי בית הדין הגדול ושאר בתי הדין ושחט אותם על הדם, אך הדם לא נח.
הוסיף והביא זקנים ויונקי שדיים ושחט על הדם, אך הדם לא נח.
באותה שעה זעק נבוזראדן הרשע על הדם ואמר לו:
וכי טוב וראוי אתה מדמם של כל אלו שנשחטו עליך? רוצה אתה שאאבד את כל אומתך בגללך?
באותה שעה נתמלא הקדוש ברוך הוא רחמים ואמר:
אם אותו רשע בן רשע אשר בא להחריב את ביתי התמלא על היהודים ברחמים, אני שכתוב עליי בתורה שאני 'אֵל רַחוּם וְחַנּוּן' (שמות לד, ו) ונאמר עלי ש'רַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו' (תהלים קמה, ט), על אחת כמה וכמה שעליי לרחם על עמי.
באותה שעה רמז הקדוש ברוך הוא לדמו של זכריה ונבלע במקומו.
סיפור זה נוגע בגבולות הדקים שבין אדישות ואשמה, צדק ואכזריות, העולים בתוך המעגל של חטאי האדם והענישה האלוהית. הסיפור עושה זאת באמצעות דמותו רבת הפנים של נבוזראדן 'רב טַבָּחִים', המשמש כשליח אכזר שתפקידו לטבוח בעם – ובכך לממש את הצדק האלוהי, אך גם כמי שזועק כנגד אכזריותו הבלתי נסבלת של צדק זה.
הסיפור נפתח בתיאור דמו של זכריה הנביא שנרצח על ידי המלך יואש משום שהעז להוכיחו על מעשיו הרעים, וברגעי מותו קרא לנקמה אלוהית (דברי הימים ב, כד, כב). דמו של זכריה, כך מסופר, לא נעלם במשך מאות שנים אלא המתין על רצפת המקדש, עד לרגע שבו רמז לו האל כי הגיע הזמן 'לגבות את צוואתו'. דם הנביא משמש בסיפור כסמל לאשמתם, לגאוותם ולשרירות ליבם של מלכי יהודה, שהתעלמו מתוכחות הנביאים וניסו להכחיש ולשכוח את האמת שבפיהם באמצעות רציחתם.
היהודים מתוארים בסיפור כמי שממשיכים לנהוג באותה הכחשה שאפיינה את רוצחי הנביא: במשך מאות השנים שחלפו הם התעלמו מנוכחותו הנוראה של הדם על רצפת המקדש, וכאשר מגיעים האויבים והם חוששים להיתפס בקלונם, הם מנסים בכל כוחם להסתיר את הדם ולהכחיש את קיומו.
נבוזראדן, לעומת זאת, אינו מוכן לקבל הכחשה זו. בשילוב של שאיפת צדק בלתי מתפשרת ושל אכזריות בלתי נתפסת הוא מבקש להשקיט את הדם הרותח באמצעות ענישתם של האחראים לרצח. אך מסתבר שלא רק מנהיגי העם הם האחראים לשפיכות הדמים, אלא כל העם מנער ועד זקן שותפים לקשר השתיקה וההכחשה שאפשר את הזוועות שהתרחשו בממלכת יהודה לאורך הדורות.
זעקתו של נבוזראדן לדמו של זכריה מנכיחה באופן עוצמתי ביותר את אכזריותו של הצדק העיוור. אכן כל העם כולו נושאים באשמה; אך האם דם שפוך עשוי באמת לכפר על דם שנשפך? בנקודה זו מתגלה כי דווקא זעקתו של הרוצח האכזר היא שמצליחה לשבור את זעמו הצודק של האל ולעורר את רחמיו. זעקה אמיתית, כך מסתבר, אינה מסוגלת לבקוע מליבו של מי שעסוק בהכחשה ובייפוי המציאות; רק אדם הדורש את הצדק באופן טוטאלי ואף אכזרי, הוא המסוגל למצוא בליבו בסופו של דבר גם את הרחמים.
