גאווה מדומה
איך מתרחקים מן הגאווה? ר' נפתלי מרוּפּשיץ מוטרד מן האפשרות שיאמרו עליו דברי שבח. כדי להסתיר את מעשיו הטובים הוא נוקט בשיטה מקורית - להיראות כגאוותן וכשחצן.
פעם אחת בחצות הלילה אמר רבי נפתלי מרוּפּשִיץ את תפילת "תיקון חצות" כמנהג המקובלים, כשהוא שרוע על הקרקע וידיו ורגליו פשוטות לצדדים מרוב דבקות.
שכח ר' נפתלי לסגור את דלת חדרו, והנה נכנס אחד מבני העיר אל הבית, וראה את הרבי בתפילתו. מיד קם הרבי על רגליו, וכדי להסתיר את מעשיו אמר: "האם ראית כמה יפה התפילה שעשיתי? חבל שאין אנשי הקהילה יודעים מה גדול רבם. אם היו יודעים את גדולתי, ודאי היו נוהגים בי כבוד ולא היו חולקים עליי."
חשב האיש כי הרבי גאוותן הוא וכוונתו להתפאר במעשיו, והלך וסיפר בגנותו.
המנהג לערוך "תיקון חצות" באמצע הלילה כדי להתפלל לגאולה, היה נהוג בחוגי מקובלים וחסידים, ונחשב דבר המתאים ליחידי סגולה.
ר' נפתלי מקפיד לערוך את המנהג, אך מקפיד עוד יותר שלא להיתפס ככזה, כדי שלא להתגאות בעצמו. בשל כך הוא נוהג לסגור את דלת חדרו, ולערוך את התפילה בצנעה. כאשר ר' נפתלי "נתפס" ומתגלה כצדיק וכמי שמקפיד על המנהג, הוא מגן על עצמו מפני הגאווה בדרך מתוחכמת – הוא מתרברב ומתגאה בעצמו. פעולה זו גורמת לאדם שראה אותו עורך את ה"תיקון" לחשוב שכל מעשיו של הרבי לא נועדו אלא כדי להיראות ולהיחשב צדיק, ואינם אלא ביטוי לגאווה.
ר' נפתלי נודע בחכמתו, בהומור וב"עורמה" שלו, וגם בכך שנהג להסתיר מאוד את תכונותיו כצדיק וכתלמיד חכם. גם בסיפור זה משתמש ר' נפתלי בעורמה כדי להסתיר את מעלותיו.
סיפור זה מרמז לכך, שלעתים כשאדם מנסה להיראות עניו וצנוע, דווקא בכך מסתתרת גאווה, ולהפך – לעתים חוסר הניסיון להצניע הוא המאפשר צניעות אמיתית.
