הסיפור

בוקר אחד ביקש המגיד ממֶזְריטש לטבול במקווה. כשיצא מביתו ראה כי כפור וקרח כיסו את הארץ עד שנעשתה האדמה חלקה כציפורן ואי אפשר לעמוד עליה.
לא ידע המגיד מה לעשות, ולבסוף החליט לזחול על ידיו ורגליו אל בית הטבילה.
והנה, כשהתיישב על הארץ והחל לזחול, מיד חרבו פני האדמה, ולא היו עליהם שום כפור וקרח.
היה זה מעשה שטן, שרצה לנסותו אם יתגבר ויתחזק בעבודת השם, ויאמץ את כוחו כנגד הדברים המונעים אותו מעבודת הקודש.
קם המגיד מן הארץ והלך אל המקווה.
בדרך בא אליו השטן ואמר לו: "רבי, דע לך כי נכבדת בעיני מאוד, כיוון שראיתי כי הניסיון שעשיתי לך לא עלה בידי, ולשווא עמלתי להפריע לך מעבודתך."
מיד השיב לו המגיד ואמר: "רשע שכמותך! יודע אני מה עכשיו מנסה אתה לעשות – להביא אותי לידי גאווה. מהר ולך מכאן! 'אַל תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה' (תהלים לו, יב). ואתה – 'יִגְעַר ה' בְּךָ, הַשָּׂטָן' (זכריה ג, ב)!"
מיהר השטן וברח משם.

---

על הסיפור

בסיפור זה מצליח המגיד לעמוד בשני ניסיונות קשים – הקושי הטכני לקיים את מנהג טבילת הטהרה במקווה וחטא הגאווה.
אחד מן המנהגים שהחסידים מקפידים בהם הוא לטבול במקווה מים בבוקרו של כל יום לשם טהרה. בסיפורים רבים מתואר כיצד צדיקים וחסידים נאלצו לגבור בכוח הרצון על הקור והקרח כדי לקיים את מנהגם. תיאור זה משקף את המציאות של ארצות הקור שבמזרח אירופה, אולם הוא מבטא גם באופן סמלי את ההתמודדות עם מצב של חוסר התלהבות – קור נפשי – שעל החסיד להתמודד עמו. היעלמותו של הקרח מבטאת, אולי, את הרעיון שלעתים התמודדות שנראית כמעט בלתי אפשרית "נמסה" או נעלמת ברגע שהאדם מתחיל להיאבק.
ההתמודדות השנייה של המגיד היא עם חטא הגאווה. דווקא ההצלחה במאבק בקור ובקרח עלולה להביא לידי כישלון בחטא הגאווה. מבחינתו של המגיד, לא רק ההצלחה לטבול חשובה, אלא גם היכולת להימנע מן הגאווה היא מטרה נעלה.