ברכתו של חסיד
שלושה דורות של אדמו"רים ממשפחת חב"ד מברכים את הילד שהפך לאיש מבוגר. אדם מבורך שכזה - כעת צריך בעצמו לברך את הרבי.
סיפר רבי פסח קוּפּר, חסיד חב"ד קשיש:
בהיותי ילד צעיר, לקח אותי אבי אל האדמו"ר ה"צמח צדק" מלובביץ', כדי שיברכני. כשהסכים האדמו"ר לכך, הוסיף אבי וביקש, כי יישא האדמו"ר את ידיו על ראשי, וכך יברכני. הסכים הרבי גם לכך, ונתן את ידיו הקדושות על ראשי.
לאחר שנפטר ה"צמח-צדק" באתי עם אבי אל רבי שמואל, בנו. שוב ביקש אבי כי יברך אותי גם ר' שמואל בהרמת ידיו הקדושות על ראשי, וכך עשה.
לאחר שנפטר ר' שמואל באתי אני אל בנו, רבי שלום דוב-בֶּער. סיפרתי לרבי הצעיר כי אביו וסבו בירכו אותי כך, וביקשתי שגם הוא יברכני ויישא את ידיו על ראשי. הסכים גם ר' שלום דוב-בער, ובירך אותי כפי שביקשתי. לאחר שסיים פנה אליי ואמר: "עכשיו יש גם לי בקשה ממך, ואל תשיב את פניי ריקם. כיוון שגם אבי וגם סבי בירכו אותך בדרך זו, רוצה כעת אני להתברך ממך." מיד עמד ממקומו וביקש ממני שאשב על כיסאו ואתן את ידיי על ראשו, ולא הרפה ממני עד שעשיתי כפי שביקש ממני. נתתי אף אני את ידיי על ראש הרבי, ובירכתי אותו.
בתמונה המסיימת את הסיפור חל מהפך, והרבי הצעיר מבקש מן האיש המבוגר, ר' פסח, לשבת על כיסאו ולברך אותו. ר' שלום דוב-בער, הרבי הצעיר, מבין כי מצד אחד עליו להמשיך את מסורת אבותיו ולברך את ר' פסח, אך מצד אחר הוא חש נבוך כשהוא עומד ליד אדם מבוגר ממנו, שאף התברך באופן אישי בידי סבו. הפתרון שבוחר הרבי הצעיר הוא לבצע שני דברים הפוכים – תחילה הוא מברך, ואחר כך מבקש להתברך – כאילו הוא חסידו של ר' פסח.
הסיפור עוסק במתח שבין התפקיד המוטל על כתפיו של הרבי ובין העובדה שרבים מחסידיו ראויים בעיניו להיות "מברכים" ולא "מתברכים". אדם הזוכה להוקרה וכבוד בשל מעמדו יודע לפעמים כי אף שיש בהם צורך מסוים, אין זה אומר כי עליו להרגיש נעלה על הכפופים לו. הפתרון לפעמים הוא כמו בסיפור – לא לבטל את הכבוד הכרוך בתפקיד, אך בו בזמן לא לשכוח כי הכבוד האמיתי שייך לפעמים לנותני הכבוד ולא לאלו שזוכים לו.
