ברכה של נער
ברכה מילד חשובה לעיתים יותר מברכתו של מבוגר. ר' נפתלי מרופשיץ פוגש ילד ומבקש ממנו לברך אותו.
פעם אחת פגש רבי נפתלי מרופשיץ ילד בשם יהודה צבי, מי שעתיד להיות רבי יהודה צבי מרוֹזדִיל.
אמר ר' נפתלי לילד: "יודע אני כי יבוא יום ואתה תהיה לרבי ותברך את הבאים אליך. אם כן, התחל בי וברך אותי." הילד סירב. אמר לו ר' נפתלי: "דע לך כי גם בילדותי אמר לי רבי לוי יצחק מבּרְדִיטשוב את הדברים שׁאמרתי אני לך, וביקש שאברך אותו. אז גם אני סירבתי, כמוך. עד היום אני מתחרט על כך. ולכן, ברך אותי עכשיו כדי שלא תתחרט בעתיד."
אז הניח הילד את ידיו על ראשו של ר' נפתלי ובירך אותו.
אנחנו רגילים לראות את הסמכות, הברכה וכוחות החיים זורמים מן המבוגרים אל הצעירים. במיוחד הדברים אמורים בחברה מסורתית: המבוגרים בעלי המעמד הרוחני הגבוה מברכים את הצעירים. בסיפור שלנו עומד ר' נפתלי מרופשיץ על העוצמה הגלומה בעתיד. הילד צפוי להפוך לרבי וברכתו היא בעלת משמעות עבורו.
כשם שהסיפור מערער את ההיררכיה בין הצעיר למבוגר, הוא גם מערער את ההיררכיה בין המברך למתברך: הרבי מרופשיץ אינו רוצה את ברכתו של הילד משום שהיא תועיל לו, אלא משום שהוא מתחרט על כך שבהיותו ילד סירב לברך את ר' לוי יצחק מברדיטשוב. נוסף לכך, האדם המברך הופך צינור שדרכו עוברת הברכה, והרבי מרופשיץ מבקש לפתוח את הפתח הזה אצל הילד.
