בן זוגה של השכינה נפטר
בעיניו של החסיד, רבו הוא "בעלה" ובן זוגה של השכינה. כשהוא חולם על השכינה בדמות אישה אבלה הוא מבין כי רבו נפטר
סיפר רבי אייזיק מקומרנא:
בשעה שהיה רבי יעקב שמשון משפיטובקה בארץ הקודש, ראה בחלומו את השכינה בדמות אישה בוכייה ומצטערת על בעל נעוריה שמת.
הקיץ ר' יעקב שמשון ואמר לחבריו: "אין בעולם הזה בעל לשכינה אלא מורי, רבי פנחס מקוריץ. כיוון שראיתיה בוכה בוודאי נפטר רבי בלילה הזה."
מיד קרע את בגדו, בירך "ברוך דיין האמת" ובכה הרבה בכיות.
אחר כך נתאמתו הדברים, כי באותו הלילה נפטר ר' פנחס מקוריץ.
השכינה היא סמל נשי לנוכחותו של האל בעולם הארצי. הדימוי של השכינה כאישה אבלה הוא סמל קדום לגלות וחורבן בתנ"ך (למשל במגילת איכה), במדרשי חז"ל ובמיסטיקה היהודית לדורותיה. בדרך כלל ה"בעל" הוא הקדוש ברוך הוא, שעזב והתרחק מבני עמו. ואולם, עבור החסיד, ה"בעל" הוא מורו, הצדיק החסידי ר' פנחס מקוריץ.
בעיניו של החסיד, רבו הוא בן הזוג של השכינה. כל עוד הוא קיים, הרי השכינה או ה"גבירה" (ה"מטרוניתא", בלשון המקור) נמצאת עם בעלה.
עבור החסיד הרבי מייצג "גאולה", ואפילו יותר מכך – נוכחות שלמה של האלוהות בעולם הארצי. מותו של הרבי אינו רק מוות פרטי, אלא הוא משול לחורבן הבית והגלות, והאלוהות עצמה נותרת אבודה ואבלה.
במובן כללי יותר הסיפור משקף את האמונה החסידית, שעל פיה הרוח החסידית, אישיה וצדיקיה יוצרים מצב של "גאולה". הגאולה עבור החסידים אינה דווקא בניין בית המקדש או השיבה לציון, אלא הרוח החסידית בכללה, ובייחוד – נוכחותו של המורה בעולמו של החסיד.
כמו כן, הסיפור משקף את התפיסה החסידית (והקבלית), שלפיה היחסים שמכונן האדם עם אלוהיו הם יחסים רגשיים וזוגיים, המשולים לאהבה שבין בני זוג.
