הסיפור

תנו רבנן. פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו בתורה וכל העוסק בתורה ידקר בחרב.
בא פפוס בן יהודה מצאו לרבי עקיבא שיושב ודורש מקהיל קהלות ברבים וספר תורה בחיקו.
אמר לו פפוס בן יהודה: עקיבה אי אתה מתירא מאומה זו?
אמר לו: אתה הוא פפוס בן יהודה שאומרין עליך חכם גדול? אי אתה אלא טפש!
אמשול לך משל למה הדבר דומה: לשועל שהיה מהלך על שפת הים וראה דגים שמתקבצים.
אמר להם למה אתם מתקבצים? אמרו לו מפני הרשתות והמכמורות שעושין לנו בני אדם לתפשנו.
אמר לו: עלו ליבשה ונדור אני ואתם כדרך שדרו אבותי ואבותיכם.
אמר להם: אתהו שועל שאומרין עליך פקח שבחיות? אי אתה אלא שוטה!
ומה עכשיו שאנו עומדין במקום חיותנו כך, אם אנו עולים ליבשה במקום מיתתינו על אחת כמה וכמה!
ואף אתה – ומה עכשיו שאנו עוסקין בתורה שנאמר בה "כִּי הִיא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ" (דברים ל, ג) כן,
אם אנו יושבין בטלים על אחת כמה וכמה!
אמרו לא היו ימים מועטים עד שתפשו את רבי עקיבא וחבשוהו בבית האסורים, ותפשו את פפוס וחבשוהו אצלו.
אמר לו רבי עקיבא: פפוס למה הביאוך לכאן?
אמר לו פפוס: אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה. אוי לו לפפוס בן יהודה שנתפס על דברים בטלים.
אמרו: כשהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קרית שמע היה, והיה מכוין דעתו שיקבל עול מלכות שמים באהבה.
אמרו לו תלמידיו: רבנו עד כאן?
אמר להם: כל ימי הייתי דורש את המקרא הזה, "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכׇל־לְבָבְךָ וּבְכׇל־נַפְשְׁךָ" (דברים ו, ה) – אפילו נוטלין את נפשך. ועכשו שבא לידי לא אקימנו?!
אמרו לא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו ב"אחד".
אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבונו של עולם זו תורה וזו שכרה? "מִמְתִים יָדךָ ה', מִמְתִים מֵחֶלֶד" (תהלים יז, יד).
אמר להם: "חֶלְקָם בַּחַיִּים" (תהלים, שם).
יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא, שאתה מזומן לחיי העולם הבא.

---

על הסיפור

כולנו חיים. אך מהם בעצם החיים? באיזה מובן אנו יכולים לומר שאנו חיים?
סיפור זה מציג שלושה דיאלוגים השופכים אור באופנים שונים על משמעות החיים מנקודת מבטו של רבי עקיבא.
בחלק הראשון מצייר רבי עקיבא עבור פפוס את דמותם של החיים כפי שהוא תופס אותם. החיים, מבהיר רבי עקיבא לפפוס באמצעות משל הדגים והשועל, הם אינם רק הקיום הפיזי עלי אדמות. להיות בחיים פירושו להיות מוקף ועטוף בסביבה המעניקה חיים. כמו הדג במי הים, או כמו עובר במעי אימו, כך האדם תלוי כל כולו במעטפת של המשמעות והרוח שממנה הוא יונק. ללא מעטפת זו הוא אולי מתקיים מבחינה פיזית, אך אינו ראוי להיקרא חי. מי שלא חש במציאות הסמויה הזו, אומר רבי עקיבא לפפוס, הוא כנראה טיפש גמור.
בחלקו הבא של הסיפור תמהים תלמידיו של רבי עקיבא על העובדה שאפילו בשעת הוצאתו להורג רבי עקיבא אינו שוקע בחרדה ובאימה, או לחלופין – בכעס על בוראו שגמל לו כך. במקום זאת הוא מצליח לכוון את דעתו, ברוגע ובשלווה, לקבלת עול מלכותו של הבורא. בתגובה אומר להם רבי עקיבא כי הם אולי רואים את ההתרחשות המתקרבת כהתרחשות אלימה של נטילת חיים, אך הוא רואה זאת כמימושם של החיים: סופם של החיים הוא אינו הליכה אל הריקנות, אלא הגעה לנקודת השיא של המגע עם החיים, התמסרות גמורה למציאות העוטפת את האדם במשך כל ימיו.
הדיאלוג השלישי עובר להתנהל בין דמויות אחרות לחלוטין: אלוהים ומלאכיו. המלאכים טוענים כלפי האל כי התנהגותו אינה הגונה. במקום לתת שכר טוב לשומרי תורתו, הוא מאפשר את הריגתם. אך מתברר כי המלאכים, שאינם חיים ואינם מתים, אינם יכולים להבין את מה שרק בן תמותה כמו רבי עקיבא יכול: מי שנגע בסוד החיים יכול למות – ועדיין להמשיך ולאחוז בחיים.