הסיפור

חמישה תלמידים היו לרבן יוחנן. לאחר שנפטר הלכו ארבעה תלמידים לבית המדרש ביבנה, ואילו רבי אלעזר בן ערך הלך למקום מגוריה של אשתו בעיר היוונית דיומסי, שהייתה עיר יפה ומשופעת בעצים ובמרחצאות חמים.
חשב רבי אלעזר שמכיוון שהוא בכיר התלמידים ראוי שהם יבואו אליו.
המתין שיבואו אליו.
לאחר זמן רצה ללכת אליהם ליבנה אולם אשתו לא הניחה לו ללכת.
אמרה לו: מי צריך למי?
אמר לה: הם צריכים לי.
אמרה לו: הלחם והעכברים – מי דרכו ללכת אל מי? הרי העכברים הם שמחפשים את הלחם.
שמע לה וישב בדיומסי לבדו עד ששכח את כל תלמודו.
כעבור זמן הגיעו החברים לדיומסי ושאלו את רבי אלעזר: מה ההבדל בין לחם שעורים ללחם חיטים ולפתן –
ולא ידע רבי אלעזר מהו לפתן.
לאחר מכן קם לקרוא בתורה את הפסוק "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (שמות יב ,ב) וקרא "החרש היה לבם".
צעקו כל הנוכחים לשמע הטעות.
התחיל רבי אלעזר לבכות, וחבריו בוכים עימו,
עד שהחזירו לו את תלמודו.

---

על הסיפור

מפגש מחודש בין רבי אלעזר בן ערך לחבריו לאחר נתק ממושך מציף כאב וגעגוע, ומלמד אותנו שלימוד התורה אינו נמצא אצל החכם ביותר, אלא נוצר מתוך קשר בין החכם לבין חבריו.
רבי אלעזר בן ערך הלך אחרי אשתו לדיומסי, היא אמאוס ,או בשמה העברי חמת. בדיומסי הוא יושב ומחכה לחבריו שיבואו אחריו. הוא חושב שכשם שהוא מתגעגע אליהם, הם בוודאי מתגעגעים אליו. אלא שהזמן חולף והחברים לא מגיעים. רבי אלעזר מוחל על גאוותו ומחליט ללכת אליהם, העיקר שכבר ייפגשו. אלא שאשתו מלבה את תחושת הגאווה העצמית שלו ובמשל שנון מדמה את החברים לעכברים ואת רבי אלעזר ללחם, ואומרת לו – אתה לא זקוק להם, החברים שלך הם הזקוקים לך ולחוכמתך, ולכן הם שצריכים לבוא אליך.
כך חולף הזמן, רבי אלעזר יושב לבדו בדיומסי ללא שותפים ללימוד ושוכח את כל תלמודו.
כעבור זמן רב מגיעים החברים לדיומסי ושאלה הלכתית בפיהם (האם באמת הגיעו רק כדי לשאול שאלה, לא מאוד מסובכת, או שהשאלה היא רק תירוץ?)
לתדהמתם הם פוגשים אדם שונה מזה שהכירו. התלמיד החריף של רבן יוחנן, שאמר עליו "אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס אַף עִמָּהֶם, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם" (משנה אבות ב, ח), כלומר מי שנחשב שווה בערכו לכל שאר התלמידים גם יחד, שכח את כל תורתו. לא רק שהוא אינו יודע לענות על שאלתם, הוא אינו יודע אפילו את פירוש המילה לפתן – שמשמעותה בשפה ההלכתית ממרח או מטבל שטובלים בו את הלחם.
בתמונה הבאה שמתאר הסיפור, רבי אלעזר קם לקרוא בתורה וטועה בקריאת הפסוק. במקום לומר 'הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם' (שמות יב ,ב) הוא קורא: 'הַחֶרֶשׁ הָיָה לִבָּם'. האם זאת טעות שנובעת מעיניים שקהו מזוקן, או שמא כפי שאינו יודע מהו לפתן, שכח גם את פסוקי התורה?
עיון בסיפור מגלה כי לשגיאה החריפה של רבי אלעזר בן ערך ישנה משמעות סימבולית. בפסוק שבו טעה רבי אלעזר מופיעה המצווה הראשונה בתורה – המצווה לקדש את החודש, לציין את התחדשות הזמן. רבי אלעזר בן ערך היה ידוע ביכולת החידוש והמקוריות שלו, מי שכונה "מעיין המתגבר", והינה לא רק שאינו מחדש, אלא שאפילו כל שלמד עד כה נשכח ממנו, אפילו צורת האותיות, והוא טועה בקריאת הפסוק.
ניתן לומר שהטעות אינה טעות תמימה אלא היא נושאת בחובה מסר סמוי לחברים: "הַחֶרֶשׁ הָיָה לִבָּם"? שואל כביכול רבי אלעזר את חבריו. האם אתם אטומים לבדידותי ולכאבי? מדוע לא באתם אליי עד עכשיו? ואולי הוא מביע בכך ביקורת על כך שהגיעו אליו עם שאלה הלכתית, טכנית כביכול, שתורתם הפכה בעיניו מ'חדש' ל'חרש', מהתחדשות ונביעה לחירשות ואטימות. וייתכן שהאמירה בכלל מופנית כלפי עצמו, ששכחת התורה שלו נחווית אצלו כנובעת מחרשות הלב, מאטימות פנימית.
החברים צועקים כדי לתקן את הקריאה השגויה, ורבי אלעזר מגיב בבכי מר. החברים בוכים גם הם, אולי מרוב צער על חברם ששכח את תלמודו, ואולי מצער על עצמם ועל ליבם החרש. לאחר הבכי הגדול, הסיפור מסתיים במילים "והחזירו לו את תלמודו" – המפגש המחודש עם חבריו, ודמעותיהם הכנות עליו ועל מצבו, משיבים את רבי אלעזר מחדש אל תורתו וידיעותיו. כך מתברר שלא ההכרה של החברים בחוכמתו היא שתביא אותם אליו, אלא השהות המשותפת איתם היא מקור חוכמתו.