בגדים ללא מילים
כיצד הופך האדם עצמו להיות "תפילה"? ומדוע דווקא במצב נעלה כזה אין צורך בדיבור ובמילים?
את המילים מספר תהלים "וַאֲנִי תְפִלָּה" (תהלים קט, ד) הסביר רבי שמחה בּוּנים מפּשיסחָה במשל:
עני אחד בא אל אדם עשיר לבקש את עזרתו. אך מכיוון שהיה אותו עני לבוש כסוחר, ולא ניכר עליו שהוא בדוחק גדול, צריך היה העני להסביר את מצבו הדחוק.
אבל אם היה בא לפני האיש העשיר איש מוכה, קרוע בגדים ונכה רגליים, בוודאי אדם כזה אינו צריך כלל לפתוח את פיו ולדבר. מעצמו רואה האיש העשיר את שפלותו ואת דוחק מצבו.
במשל מתאר ר' שמחה בונים מפשיסחה את המצב הנעלה שאליו ראוי שיגיע המתפלל. במצב זה, המתפלל הוא כל כולו "תפילה", ודווקא בשל כך אין הוא צריך להסביר את עצמו במילים. בקשותיו ובעיותיו חשופות כלפי חוץ באופן שאין צורך לומר במפורש דבר.
ובמילים אחרות: כאשר יש צורך להסביר ולפרש, משמעות הדבר היא שהבעיות והקשיים מוסתרים ונוכחותם אינה משפיעה.
במצב שמתאר ר' שמחה בונים האדם אינו מסתיר את פגמיו ובעיותיו, ודווקא במצב פגיע וחשוף כזה הוא מבקש ומתפלל. כך כל ישותו, כל ה"אני" שלו, הופך תפילה.
