בארון מתים מירושלים הנצורה
רבן יוחנן בן זכאי מבקש לצאת מירושלים הנצורה לפני החורבן ומשתף פעולה עם אבא סיקרא, ראש הקנאים שהביאו את החורבן על העיר
בזמן המצור שהטילו הרומאים על ירושלים בתקופת המרד הגדול, החליטו הקנאים לשרוף את האסמים העצומים שהיו יכולים לכלכל את תושבי העיר למשך מספר שנים, כדי להכריח את העם כולו להפסיק להתבצר בעיר, ולצאת בלית ברירה למלחמת חורמה עם הרומאים.
ראש הקנאים, אבא סיקרא, היה בן אחותו של אחד מחשובי החכמים בעיר ירושלים – רבן יוחנן בן זכאי.
שלח רבן יוחנן בן זכאי לאבא סיקרא: בוא אליי בחשאי.
כאשר הגיע, אמר לו רבי יוחנן: עד מתי תמשיכו להביא למותו של העם כולו ברעב?
אמר לו אבא סיקרא: אני מסכים איתך, אבל מה אעשה? אם אומר על כך אפילו מילה אחת לחברי הקנאים, יהרגו אותי.
אמר לו רבן יוחנן: אם כך, מצא לי מוצא שאוכל אני לברוח מן העיר. אפשר שתהיה בכך הצלה מועטה.
אמר לו אבא סיקרא: כך תעשה ותצא מן העיר. התחזה לחולה, ויבואו כל העם לשאול בשלומך. לאחר מכן הבא משהו מסריח והנח על ידך, ויאמרו כולם כי נפטרת מן העולם ויש לקבור אותך.
לאחר מכן דאג שתלמידיך הם שירימו את מיטתך להביאך לקבורה. אם ירימו אותך אחרים הם ירגישו שאתה קל, וכאשר יבינו זאת הקנאים – ידעו שאינך מת, שהרי הם יודעים כי החי קל מן המת.
עשה רבי יוחנן ככל הדברים שאמר לו בן אחותו.
הרים אותו תלמידו רבי אליעזר מצד אחד, ותלמידו רבי יהושע מצד שני, וביקשו להוציאו מן העיר על מנת להביאו כביכול לקבורה.
בפתח העיר עמדו הקנאים ושמרו שיהודים לא יברחו מן העיר הנצורה אל הרומאים.
כאשר הגיעה מיטתו של רבן יוחנן לפתח העיר ביקשו הקנאים לדקור את גופו בשביל לבדוק שהוא אכן מת.
אמר להם אבא סיקרא: אל תעשו זאת, פן יאמרו הרומאים כי היהודים דוקרים את רבם!
ביקשו הקנאים לדחוף את גופו בשביל לבדוק אם הוא מת.
אמר להם אבא סיקרא: אל תעשו זאת, פן יאמרו הרומאים כי היהודים דוחפים את רבם!
פתחו לו את השער, ויצא מן העיר.
זהו אחד הסיפורים המכוננים של ההיסטוריה היהודית. הוא נוגע בשינוי שחל בנקודה הפנימית של היהדות, שהחל מרגע זה ולמשך אלפי שנים קדימה הפכה מחברה שבמרכזה המקדש והארץ לחברה שבמרכזה הספר והלימוד. התרחשות זו אפשרה את הישרדותו של העם היהודי למרות התנתקותו ממרכז חייו, וכידוע מדובר באחד הפלאים הגדולים בתולדות העמים. אך כיצד מתרחשת התמורה? כיצד מתוך החורבן עשויים להיוולד ניצני ההתחדשות?
דבריו של רבי יוחנן לאחיינו בפתח הסיפור עשויים ללמד אותנו משהו על האפשרות למימושה של התרחשות זו:
ראשית, ניתן לראות כי ייאושו של רבן יוחנן מן המרד אינו נובע מהבנה מפוכחת של הסיכויים הקלושים לניצחון במלחמה, אלא דווקא מהבנתו שהמערכה כבר הוכרעה בעקבות מלחמת האחים שהשתוללה בעיר, והתנהגותם הנפשעת של הקנאים שקטלו ללא רחם את אחיהם בשם אמונתם. לא הרומאים הם שמחריבים את העיר, אלא השנאה והכוחניות הרוחשות בין היהודים לבין עצמם. לפיכך, רבי יוחנן מבין כי שיקום העם אינו צריך להתרחש ברובד הלאומי-צבאי אלא דווקא ברובד המוסרי והערכי.
שנית, דמותו של רבן יוחנן אינה דמות של מהפכן: הוא אינו מבקש לעשות נפשות לתפיסותיו, ואינו מבקש להשתתף בקלחת הפוליטית הרותחת של העיר. להיפך: הוא מבין כי דברים גדולים מתרחשים דווקא בשקט ובצנעה. גם דבריו "אפשר שתהיה בכך הצלה מועטה" מביעים צניעות זו. הוא אינו חושב כי מעשיו צופנים הצלה גדולה לעם היהודי, אך מוכן לצעוד ללא יומרה וללא ביטחון בדרך שאולי יש בה שביב של תקווה.
שלישית, רבי יוחנן מוסר את תקוותו הגדולה, ולמעשה גם את חייו, דווקא בידי ראש הקנאים, מי שלכאורה צריך היה להתנגד באופן העז ביותר לתוכנית מסוג זה. האמון שנותן רבי יוחנן בכך שראש הקנאים מסוגל להתבונן באופן מפוכח במציאות, ולבחור לצעוד בדרך הפוכה מזו שצעד בה עד כה, הוא זה שמאפשר את גרעין המשכיותו של העם היהודי. בהמשך הסיפור מתגלה כי אבא סיקרא, דווקא עקב היכרותו העמוקה עם הקנאים, הוא היחיד שאכן היה מסוגל להוציא את רבי יוחנן ללא פגע מן העיר.
יציאתו של רבן יוחנן בתוך ארון מתים היא סמל רב עוצמה לתקוותו של העם היהודי דווקא בזמני שבר וחורבן. מבחוץ אומנם נראה כי הקיץ הקץ על העם, אך גם בתוך ארון המתים עשויה תמיד להתחבא 'הצלה מועטה'.
