הסיפור

פעם אחת ישב רבי ישראל בעל שם טוב עם חסידיו, בני החבורה הקדושה, בסעודת ליל שבת. לאחר שקידש על היין, צחק הבעש"ט צחוק גדול מאוד, עד שכמעט יצאה נפשו מרוב צחוק. התביישו החסידים לשאול מדוע צחק, כי לא ראו דבר שראוי לצחוק עליו.
אחר כך התיישב הבעש"ט ליד השולחן, כמנהגו תמיד, ושוב צחק צחוק גדול. המתין מעט ושוב צחק, בפעם השלישית.
הדבר היה לפלא בעיני כל הנוכחים, כי לא ראו מעולם דבר כזה אצל רבם. תלו בני החבורה את עיניהם ברבי זאב קיציס (קיצֶס), שישאל הוא את הבעש"ט לסיבת הדבר. ידעו החסידים כי בעת שהיה הבעש"ט מעשן את מקטרתו במוצאי השבת, נוהג היה ר' זאב לשאול את רבו על דברים שאירעו ביום השבת.
במוצאי השבת נכנס ר' זאב לחדרו של הבעש"ט ושאל: "אמור לי, רבנו, מה טיבו של הצחוק שצחקת אמש?" ענה הבעש"ט ואמר: "אראה לכם את סיבת הדבר."
בכל מוצאי שבת נוהג היה הבעש"ט לנסוע מעט אל מחוץ לעיר. גם בפעם זו ציווה על משרתו הגוי לרתום את הסוסים, וציווה על כל בני החבורה לשבת עמו בעגלה, וגם ציווה להביא את הבגדים שלו המיועדים לימי חול.
עלו החסידים על העגלה ונסעו עמו כל הלילה, בלי שיֵדעו לאן הם נוסעים. עם אור הבוקר נכנסו ובאו אל עיר גדולה ושמה קוֹזְ'ניץ. בעיר זו כבר נודע שמו של הבעש"ט לתהילה, וכששמעו בני העיר כי הגיע הבעש"ט לעירם התרגשו מאוד, והכניסו אותו אל ביתו של אחד מפרנסי העיר – איש רם מעלה, כדי שיתגורר שם בזמן שהותו בעיר.
לאחר תפילת שחרית ציווה הבעש"ט כי יביאו אליו את רבי שַׁבְּתַי כורך-ספרים. אמר הפרנס: "מה לך ולאיש זקן זה, שהוא מן הפשוטים שבאנשי עירנו? אמנם איש ישר הוא, אבל גם פשוט מאוד ואינו בקיא בתורה."
"אף על פי כן, רוצה אני שיבוא אליי," אמר הבעש"ט.
שלחו והביאו את האיש. אמר לו הבעש"ט: "קרא נא גם לאשתך שתבוא לכאן." וקראו גם לה, ובאה.
אז אמר הבעש"ט לר' שבתי: "ספר נא לנו, מה עשית אמש, בליל שבת. אל תסתיר דבר, ואמור לנו את האמת."
הטו כולם את אוזנם לשמוע מה יספר האיש, וגם בני החבורה התקרבו לראות מה יקרה. אז פתח ר' שבתי ואמר:
"לא אסתיר מכם דבר ואספר את כל מה שנעשה עמי, ואם חטאתי – תנו לי דרך לעשות תשובה על חטאי.
הנה אני מתפרנס ממלאכתי, מלאכת כריכת ספרים. בעבר הייתה פרנסתי מצויה, עד שהיה לי אף רווח מועט. נהוג היה בביתי, כי ביום חמישי לאחר חצות היום כבר קנו את צורכי השבת – קמח ודגים ובשר ונרות ושאר צורכי השבת. ביום שישי לקראת השבת כבר הייתי מסיים את מלאכתי והולך אל בית הכנסת לקרוא את ספר 'שיר השירים' ואת הפיוטים ופרקי המשניות שנדפסו בספר ה'תיקונים' ליום השבת, והייתי נמצא בבית הכנסת עד לאחר תפילת ליל השבת. כך היה מנהגי כל ימיי.
כעת זָקַנתי והשתנה מזלי, ואין לי כוח עוד להתפרנס ממלאכתי. חי אני חיי צער ועוני, ואיני יכול שוב להביא לביתי את צורכי השבת כפי שהייתי רגיל. אף על פי כן, איני מוותר על מנהגי לבוא אל בית הכנסת ביום השישי לקראת השבת. יקרה לי מה שיקרה – אני עושה מה שאני רגיל לעשות כבר שנים.
והנה, בערב שבת האחרון, הגיעה השעה שבה אני רגיל ללכת אל בית הכנסת, ועדיין לא הייתה בידי אפילו פרוטה אחת עבור צורכי השבת. גם קמח לא היה, כדי להכין בו את החלות עבור השבת. ואני מעולם לא נצרכתי לצדקה, וגם הפעם – לא רציתי לבקש נדבה בפתחי הבתים או להשתמש בקופת הציבור. אמרתי בלבי – מוטב להתענות ביום השבת, ולא לקחת ממתנת בשר ודם.
אלא שחושש הייתי שאולי אשתי הזקנה לא תוכל להתאפק ותיקח משכנותיה נר או חלה, דגים או בשר. לכן, ביקשתי מאשתי שלא תיקח מתנה משום אדם, אפילו אם יפצירו בה. כי עם ישראל – קדושים הם. כאשר יראו כי לא הכנתי דבר לשבת, יפצירו בה שתקבל מידם. הבטיחה לי האישה כרצוני, ולא זזתי משם עד שהבטיחה לי זאת בלחיצת יד. עוד אמרתי לאשתי כי בסיום התפילה, לא אצא מבית הכנסת עם שאר הציבור כדי שלא ישאלו אותי מדוע אין הנר דולק בביתי. לכן אמתין בבית הכנסת עד שיצא אחרון המתפללים, ורק אז אלך את ביתי, ואני והיא נקבל באהבה את אשר נגזר עלינו מן השמים. אחר כך הלכתי אל בית הכנסת כשאני שרוי בצום.
אז ניקתה אשתי את הבית במטאטא, והיטב ניקתה, בחורים ובסדקים לכבוד שבת, ומצאה כפפות ישנות שאבדו לה כבר לפני כמה שנים. הכפפות היו מעוטרות בכפתורים ופרחים עשויים כסף וזהב, כפי שנהגו לעשות אחינו בני ישראל בימים עברו. מיד הלכה אשתי אל הצורף ומכרה את הכסף שעל הכפפות, והתשלום שקיבלה עבורו הספיק לכל צורכי השבת, ואף נשאר לה מספיק בשביל יום ראשון. כך קנתה חלה, בשר ודגים ושאר דברים, והכינה הכול לכבוד שבת. גם ידעה אשתי כי אתעכב בבית הכנסת, ולכן קנתה נרות גדולים לכבוד שבת, כדי שידלקו זמן רב.
בתום התפילה, רק לאחר שיצאו כולם מבית הכנסת, פניתי גם אני והלכתי לביתי. מרחוק ראיתי נר דולק בביתי. אמרתי – לא יכלה אשתי הזקנה להתאפק וביקשה את עזרתם של אנשים. באתי אל ביתי וראיתי שולחן ערוך – חלה, דגים ויין לקידוש.
אמרתי בלבי – אם אקניט אותה, אפריע ליום השבת. לכן התאפקתי ואמרתי מיד את הקידוש ואכלתי מן הדגים. אחר כך אמרתי בקול רך: 'רואה אני כי לא יכולה את לקבל את מזלנו הרע.' לא הניחה לי אשתי לסיים את דבריי, ואמרה: 'הזוכר אתה את הכפפות עם כפתורי הכסף שאבדו כבר לפני כמה שנים?'
– 'זוכר אני,' אמרתי.
– 'מצאתי אותם היום כשטאטאתי את הבית, ואת הכסף מכרתי לצורף וממנו עשיתי את כל צורכי השבת.'
כששמעתי זאת, זלגו עיניי דמעות שמחה והודיתי לאלוהים על מה ששלח לי לכבוד יום השבת. לא יכולתי להתאפק, ולקחתי את אשתי בידה והוצאתי אותה במחול שעה שלמה מרוב שמחה.
לאחר שאכלתי את המרק, שוב עשיתי כך כשלבי מלא שמחה, ושוב אחרי שאכלתי את הלפת. כי הייתה זו שבת כיד המלך.
כך רקדתי שלוש פעמים עם אשתי אתמול בלילה, כי לא יכולתי להכיל את השמחה על שנתן לי אלוהים את הזכות להתענג ביום השבת על בשר ודגים – מתנת אלוהים ולא מתנת בשר ודם.
ועתה רבנו, אם חטאתי כשרקדתי עם אשתי בשבת, אבקש ממך – הראה לי את הדרך לעשות תשובה ואעשה כדבריך. ואלוהים יודע כי כוונתי הייתה רצויה, להודות לאלוהים על החסד שעשה עמי."
כשסיים ר' שבתי את סיפורו אמר הבעש"ט לתלמידיו: "האמינו לי, כי כל המלאכים שבשמים צחקו ורקדו עמו, ומזה שמחתי וצחקתי גם אני."
אחר כך קרא הבעש"ט לאשתו של ר' שבתי ושאל אותה: "מה תרצי? האם תרצי עושר וכבוד לשארית ימייך, או בן שייוולד לך לעת זקנתך?" כי ר' שבתי ואשתו היו חשוכי בנים.
ענתה האישה: "כמה אחיה עוד? חמש או עשר שנים? הן קרובה אני לגיל שבעים, וכך גם בעלי. מוטב יהיה אם אשאיר אחריי בן הגון."
אמר לה הבעש"ט: "אם כך, אבשר לך כי בעוד שנה תלדי בן, וקראי את שמו ישראל, כשמי. בן זה יאיר וישמח את נשמתך לאחר מותך. ואם תודיעו לי על לידתו, אגיע לברית המילה ואהיה הסנדק שלו."
כדבריו של הבעש"ט כן היה. לשנה הבאה ילדה האישה בן. וזה הבן הוא ר' ישראל, המגיד מקוֹזְ'ניץ, מי שנודע בעולם כצדיק גדול, עניו וקדוש.

---

על הסיפור

בסיפור נודע זה, המתאר כיצד זכו הוריו הזקנים והפשוטים של המגיד מקוז'ניץ בבנם, מופיעים עקרונות חסידיים חשובים.
השמחה ומסירות הנפש של אנשים פשוטים משנה גורלות ומשמחת גם את המלאכים ואת כל "הפמליא של מעלה" (כך בלשון המקור). הפרנס העשיר אינו מכיר בערכו של כורך הספרים (המסמל אולי את מי שמכיר את הספרים רק "מבחוץ", ואינו תלמיד חכם). פרנס זה שאמור לפרנס את הציבור מארח בכבוד את הבעש"ט, אך אינו יודע דבר על המצב הכלכלי הקשה שאליו נקלע ר' שבתי.
מסירות הנפש הגדולה של בני הזוג באה לידי ביטוי בדרכים שונות. ר' שבתי מוכן להתענות בשבת, רק כדי לא לפשוט יד. אשתו מוכנה למסור את פרוטותיהם האחרונות כדי להכין את צורכי השבת.
אל מסירות הנפש הזאת מצטרפת השמחה, שהביאה אותם לרקוד יחד שלוש פעמים. הריקוד מופיע בסיפור כדבר שאינו מקובל ואינו צנוע, בייחוד כאשר מספרים על כך לאחרים. הבעש"ט מלמד אותם כי דווקא הריקוד הוא שהביא לישועתם, וכי לשמחה יש הכוח לשנות את גורלו של אדם.
הסיפור מזכיר את ההבטחה שקיבלו אברהם ושרה הזקנים כי בעוד שנה ייוולד להם בן. גם בסיפור המקראי מופיע הצחוק – צחוקה של שרה.

בזווית אישית

בסיפור זה, כמו בסיפורים חסידיים אחרים, מהדהד קולו של העני, זעקת הכאב של החלש, ובין השורות גם מחאתן האילמת של הנשים
בגיל שתים עשרה קיבלתי את הספר "אגדות מתנגנות", שכתב דוד הכהן ואייר יוסל ברגנר, ובאותה שנה שבה התחלתי לשמוע את הביטלס, קראתי אותו בלי סוף.
רק כעבור שנים, מקריאת כתביה של פרופ' רבקה ש"ץ ז"ל, התבהרה לי משמעות הניגון בתנועה החסידית. אבל כבר בילדות הרגשתי את מה מהדהדים הסיפורים האלה: את קולו של האדם העני, זעקת הכאב של האדם החלש, ובין השורות גם את מחאתן האילמת של הנשים.
ולכן לא מקרה הוא שהאגדה הראשונה שזכרתי היא "ניגון האימהות". יחיאל-משה, מסופר בה, היה "יהודי חלוש, צמוק ודל", שהרבי היה אומר עליו ש"לא זו בלבד שאין היצר הרע שולט בו אלא שהוא, היצר הרע, משתמט ובורח מפניו…" אדם שבקושי אכל כל השבוע, ומעולם לא נתפס לדבר-עבירה. רק אשתו, פסיה, "שלא כמוהו, גדולה היא, בעלת בשר, ומזכה אותו בבנים ובנות", היא ההוכחה שהוא בשר ודם.
וליחיאל-משה יש תשוקה: הוא רוצה להביא ניגון לעולם. אמנם בגלל הדלות והרעב והבושה, שמא תשוקתו מבטאת יהירות, הוא מחניק את היצר, אבל "הניגון הומה בקרבו, מתנגן בנשמתו, מתפרץ לעלות". האם יש תיאור אמין מזה ליצירה?
וכמו בסרט טורקי מעולה, בסצנה הבאה יחיאל-משה עוצר את הבכי לנוכח הבית הנקי, הנרות הדולקים והשולחן הערוך, כשכל מה שבצלחת היא פת קיבר יבשה. בפנים נפולות הוא מגיע לבית הכנסת, ושם מתנהלת בינו לבין הרבי שיחה קורעת-לב, שבסופה הוא פורץ בבכי, והרבי מנחם אותו.
על דברי הניחומים הוא מרחף הביתה, אל פסיה והילדים הרעבים, ומשחק אתם משחק מרהיב, שבקריאה עכשווית מזעזע אותי ממש: הם מדמיינים חלה ובשר ודגים ויין משומר ומטעמים, ולועסים אוויר. לבסוף קם יחיאל-משה ואומר: "לאחר שזכינו לסעודת שבת של מלכים, הבה ונכבד את שבת מלכתא בניגון מיוחד." והניגון מתפרץ, ויחיאל-משה רוקד, ואתו הילדים, אבל אבוי – פסיה משלבת ידיים עם הילדים והיא שרה ורוקדת. ויחיאל-משה זועק, והיא נחרדת, ועומדת כמשותקת, ובוכה בכי מר.
מקרה לא טהור קרה עם הניגון, רועד יחיאל-משה אצל הרבי, ומתחנן שפסיה שלו לא תיענש. והרבי מקשיב, ועיניו מתמלאות אור. "כלום לא ראית," הוא אומר, "כי בשעה שפסיה שלך נכנסה לריקוד, עמדו האימהות שרה, רבקה, רחל ולאה, מחאו כף ואמרו: רקדי פסיה, רקדי, אף אנו רוקדות אתך?"
עדיין, בכל פעם מחדש, אני בוכה למקרא המילים האלה. אבל לא מחמלה אלא מתערובת של התפעמות עם כעס והתקוממות. אני בוכה על דורות של נשים שנושאות על כתפיהן סבל ועוני ודלות ומשא כבד לא פחות של איסורים והגבלות. ואני משוכנעת, אין לי שום ספק, שגם עכשיו עומדות ארבע האימהות מסביב לנשים המושתקות בכוח, והן מוחאות להן כף, ואומרות להן: רקדו בנותינו האהובות. רקדו ושירו. השמיעו קול חזק.