הסיפור

פעם אחת בערב יום הכיפורים, נאספו חסידי רוּפּשִיץ ובאו אל הסעודה בביתו של רבם, רבי נפתלי. המתינו החסידים שעה ארוכה, אך הרבי בושש לבוא. לאחר זמן, נכנסו כמה מחשובי החסידים אל חדרו של הרבי, ומצאוהו בוכה בכי רב ומר, עד שלא יכלו לדבר עמו. לבסוף, קראו לבנו החכם רבי אליעזר, כדי שיבוא אל אביו וידבר עמו, כי היה אביו אוהבו ומחשיבו מאוד.
כשבא ר' אליעזר ושאל על סיבת בכיו, השיב לו ר' נפתלי: "בני אהובי, מתבייש אני מאוד לבוא אל השולחן ואל החסידים, ומתבייש אני לבוא אל בית הכנסת להתפלל ביום כיפורים זה. כל השנים הבטחתי לאלוהים בימים הנוראים כי אשוב בתשובה שלמה ואלך בדרך הישר, והנה רואה אני כי מעשיי מקולקלים ולא תיקנתי מאומה." כך אמר הרבי ובכה מאוד.
אמר לו בנו: "אבי אהובי, אני מבטיחך כי מעתה תשוב בתשובה שלמה, וכעת – בוא עמי אל השולחן."
ענה האב: "אם אתה מבטיח לי זאת, אני מאמין לך." אז התרצה ר' נפתלי ובא וישב לשולחן עם חסידיו.
לאחר מכן נערכה הסעודה המפסקת שלפני כניסת היום הקדוש. שתה ר' נפתלי מים עם חתיכה של צוּקֶר (סוכר), וחתיכה נוספת הטמין בין קפלי בגדיו הלבנים, כדי להשתמש בה למחרת, במוצאי הצום.
ובערב, כאשר התפלל ר' נפתלי בהתלהבות רבה כדרכו, נמס הצוקר מחום גופו ונעשה כתם על בגדיו הלבנים. בבוקר, כשראה ר' נפתלי את הכתם לא זכר את הצוקר וחשב כי אירע לו קרי לילה בשנתו. בתלמוד נאמר, כי מי שרואה קרי ביום הכיפורים "ידאג כל השנה כולה" (תלמוד בבלי, יומא, דף פח עמוד א), ועל כן נבהל ר' נפתלי ובכה ואמר לבנו: "ראה מה אירע לי. לחינם סמכתי על הבטחתך!"
כל אותו היום התפלל ר' נפתלי בשברון לב נורא, עד ששבו כל הקהל בתשובה שלמה. לאחר שיצא הצום רצה ר' נפתלי לשתות מים, ושלח את ידו אל קפלי בגדיו למצוא בהם צוקר ולתת אותו במים. אז נזכר והבין כי לחינם חשד בעצמו כי בא לידי קרי, וכי הכתם היה מן הצוקר שנמס.
על מאורע זה דרש ר' נפתלי את הפסוק: "אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם" (ויקרא ד, ג). וכך אמר: "הכוהן המשיח הוא צדיק הדור, הרבי. לעתים נדמה לאדם זה שחטא בשגגה, ולא יודע הוא שלא היו דברים מעולם. שגגה זו 'לְאַשְׁמַת הָעָם' היא. העם, הציבור, יש ביניהם שחטאו בחטא זה, ואין הם יודעים לשוב בתשובה כראוי. בשל כך, גורם אלוהים לטעות זו, כדי שיראה הציבור כיצד שב רבם בתשובה בכל לבו, וילמד מכך כיצד עליו לעשות בעצמו, ויסלח לו אלוהים."

---

על הסיפור

עוד לפני שמצא את הכתם על בגדו, היה שרוי ר' נפתלי בייסורי מצפון קשים מאוד, שהביאו אותו לבכי נוראי ולתסכול. בסוף הסיפור מתברר כי תחושות האשמה שהציפו אותו נועדו לא רק עבור עצמו, אלא גם עבור התלמידים והחסידים, שיראו כיצד יש לחזור בתשובה.
המרכיב החינוכי בהתנהגותו של הרבי נוגע לכך שגם רבי יכול לחטוא, ככל אדם אחר. נוסף לכך, עוצמת הכאב שמבטא הרבי על חטאיו מלמדת את תלמידיו כיצד יש להצטער ולהשתוקק לשינוי. מלחמתו בייאוש וייסורי הנפש שלו מעידים על הכנות הגדולה של הרבי. הוא אינו מהסס לבכות לעיני תלמידיו ובנו, ואף לספר בגילוי לב על האירוע המביך שסבר שקרה לו. כנות זו מעידה על ניקיון הנפש ועל עומק החרטה השלמה שחש הרבי.
אמנם, קרי לילה המתרחש בשעת השינה אינו נחשב חטא הנעשה מרצונו של האדם, אולם על פי המתואר בתורה וכן על פי הקבלה, יש בכך "טומאה" וביטוי מסוים של חוסר צניעות. בתלמוד אף נאמר כי אירוע כזה המתרחש ביום הכיפורים, היום שבו על האדם להיות "נקי" מכל חטא, יש בו כדי לעורר דאגה מיוחדת. בהמשך הדברים מוסיף התלמוד כי אירוע כזה עשוי להעיד גם על דברים טובים ועל מחילת חטאיו של האדם, ואכן אמירה זו משתקפת בסיפור.
באופן כללי, הסיפור עוסק בכך שלתחושות האשמה ולכאב הכרוכים בעשיית התשובה והתיקון יכולה להיות השפעה חיובית גם על האדם עצמו וגם על אחרים, שמתעוררים על ידי כך להצטער על הטעויות והשיבושים שבחייהם ולחתור לתשובה.