אני יודע לשרוק
מדוע שרק ר' זושא מאניפולי שריקות נלהבות באמצע הלילה? ומה חשב על כך הרבי שאירח אותו בביתו?
רבי זוּשָא מאַניפּוֹלי התארח פעם אצל רבי מרדכי מנֵשכיז. נתן ר' מרדכי את חדרו לר' זושא כדי שיישן בו.
לאחר חצות הלילה שמע ר' מרדכי את רבי זושא קם ממיטתו בהתלהבות ורץ בחדר אנה ואנה. לאחר כמה ריצות צעק ר' זושא ואמר: "ריבונו של עולם! אני אוהב אותך. אך מה אוכל לעשות, הלא איני יכול לעשות עבורך מאומה!"
שוב רץ ר' זושא בין הקירות, ושוב צעק את הדברים הללו. וכך עשה כמה פעמים.
לבסוף, קרא ר' זושא ואמר: "הלא יכול אני! יודע אני לשרוק. ובכן, אשרוק בפי לכבוד הבורא יתברך שמו". אז התחיל ר' זושא לשרוק ולתקוע בפיו בהתלהבות נוראה, עד שאמר הרבי מנשכיז לאחד מן הנוכחים: "נברח מכאן, שלא ישרוף אותנו בהבל פיו הקדוש".
רבי זושא מתואר בסיפורי החסידים כאדם תמים, שכוחו הוא בפשטותו ובהתלהבותו הילדותית כמעט. הוא לא נודע כתלמיד חכם, אלא כאדם שלבו בוער בהתלהבות פשוטה וישירה אל אלוהיו. גם כאן לא מוצא ר' זושא פורקן לרגשותיו העזים, והוא רץ בהתמסרות ושורק בקול לכבודו של השם.
השריקה היא קול פשוט, ללא מילים, והיא ניגוד למילים הרבות המופיעות בתפילה ובלימוד התורה. אך דווקא הקול הפשוט והעז, כמו קול השופר, מבטא את הרגש החשוף שאינו יכול להתבטא במילים.
קשה לדעת למה מרמזת תגובתו של המארח, ר' מרדכי מנשכיז, והאם "בריחתו" מבטאת הכרה והערכה חיובית לאש הבוערת של רבי זושא, או שמא מרמזת גם על רתיעה והסתייגות מן המעשה.
