הסיפור

בימיו של רבי דוד בן זמרא (רדב"ז) התעוררה מחלוקת גדולה במצרים בין ה"מוסתערבים" – יהודי מצרים מדורי דורות, לבין ה"ספרדים" – יהודים שהגיעו למצרים לאחר גירוש ספרד. מנהגם של המוסתערבים היה להסתפק בתפילת שמונה עשרה בלחש, והם ויתרו על חזרת הש"ץ, שבה חוזר שליח הציבור על תפילת שמונה עשרה בקול. כנגדם טענו הספרדים בתוקף שחזרת הש"ץ היא דין התלמוד, ואין לבטל אותה בשום אופן.
אש המחלוקת ניצתה, ובמהרה הפכו בתי הכנסת שבמצרים לזירת התגוששות: אלו אוחזים במנהג אבותיהם, ואלו אוחזים בדין התלמוד. המאבק היומיומי בבתי הכנסת הכביד על התפילות, והעכיר את האווירה בקהילה היהודית.
בצר להם, פנו הצדדים לרדב"ז, וביקשו ממנו לפסוק הלכה בשאלה. לאחר שעיין בנושא זימן אליו הרב את הקהל, והכול המתינו למוצא פיו.
לאחר שסקר את הסוגיה על פניה השונים, הגיע רדב"ז אל השורה התחתונה, וכך אמר: "על פי הדין, ראוי לחזור לדין התלמוד ולומר חזרת הש"ץ". לשמע הדברים התמלאו הספרדים שמחה, וקולות צהלה נשמעו באולם. אולם אז הרעים רדב"ז בקולו: "אך אם הדבר מעורר מחלוקת קשה – אזי עדיף לוותר על חזרת הש"ץ"

---

על הסיפור

מחלוקת היא תופעה הקיימת מראשית ימי האנושות, וארון הספרים היהודי בנוי כולו על מחלוקות בין חכמים. אך מחלוקות בתוך העולם הדתי, ואפילו כאלו שהמניעים שלהן טהורים, מגיעות לפעמים לכדי עימותים ומריבות.
מחלוקת כזאת התעוררה בבתי הכנסת במצרים, והגיעה לפתחו של רבי דוד בן זמרא, שנדרש להכריע ולפשר בין הניצים.
דרכו של רדב"ז מורכבת משני רבדים: מצד אחד הוא שומר על האמת ההלכתית, ופוסק כדרכם של הספרדים, שהיא עדיפה מבחינת שורת הדין התלמודית. אך לצד רובד האמת הוא קובע שישנו ערך נוסף שעליו יש לשמור – הלוא הוא השלום.
אם האחיזה במידת האמת מביאה לידי מריבה, הרי היא נדחית מפני השלום. במקרים כאלה הרב דוד בן זמרא (רדב"ז) מוותר על מידת הדין, ומציע לנהוג לפנים משורת הדין.