הספר מתפלל
החסיד שתפילותיו כבר אינן נענות פונה לקבל הסבר לכך, ומתברר שהאשמה היא בספר שבו הוא מתפלל, שהועתק בשעה שלב הסופר היה מלא טינה.
אדם אחד היה רגיל להתפלל בטהרה בכילה (וילון עשוי רשת) שהייתה מיוחדת לו ותפילתו הייתה נענית.
אחר זמן, היה מתפלל ולא נענה, והיה מתענה ולא הועיל.
לא ידע האיש מה הבעיה ושאל חכם.
אמר לו החכם: מתפלל ומתחנן אתה בספר שרשע כתב.
אמר לו האיש: אבל אני שכרתי את פלוני הסופר לכתוב על קלף משובח שאני נתתי לו.
השיב לו החכם: כשהיה כותב עבורך היה ליבו מלא טינה ועוולה ואין קטגור נעשה סנגור. לכן אין ראוי שיישמע לך כשאתה מתפלל בו.
אנחנו רגילים להפריד בין הרגשות טהורים ופנימיים לבין הביטוי החיצוני והחומרי שלהם, הסיפור הזה מבקש לומר שגם האמצעים החיצוניים משתתפים בבניית המסר הפנימי ועלולים לפגוע בטהרתו.
שני אלמנטים בסיפור המפרידים בין אמצעי חיצוני לפנימיות: המתפלל מנסה להתכנס פנימה ולהיבדל בתפילתו מן העולם החיצוני באמצעות כילה, הכילה הזו עצמה היא אמצעי חיצוני לתפילה, כך שניתן לראות שהאיש אכן מבין את חשיבותם של אמצעים חיצוניים.
האמצעי החיצוני השני הוא הספר, או הסידור שממנו האיש מתפלל. כשהחכם אומר לו שיש פגם בספר שממנו הוא מתפלל הוא מסרב להבין את הבעיה בספר: הרי שילמתי במיטב כספי עבור העתקת הספר הזה על קלף יפה (באותה תקופה, לפני המצאת הדפוס, היו מעתיקים ספרים ביד).
תשובתו של החכם מחזירה אותו מהמחשבה על הספר כעל אמצעי טכני בלבד למחשבה עליו כעל מרכיב במסר של התפילה שלו כמכלול: ספר שנכתב מתוך תחושות רעות לא יכול להשתתף בתפילה המנסה לעורר רחמים.
