אלוהים מוכרח
ר' לוי יצחק מברדיטשוב מעז "לאיים" על אלוהיו. הוא מזכיר לו כי השליטה ניתנה בידי הצדיקים שבעולם הזה, ולכן "עדיף" לאלוהים להנהיג את העולם בחסד
"וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם, כִּי הוּא נוֹרָא וְאָיוֹם, וּבוֹ תִנָּשֵׂא מַלְכוּתֶךָ, וְיִכּוֹן בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָ, וְתֵשֵׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת."
מילים אלו נאמרות בבית הכנסת בימים הנוראים, בראש השנה וביום הכיפורים, מתוך חרדה ואימת תוקף הדין.
ואולם, לא כך קרא רבי לוי יצחק מברדיטשוב את המלים, אלא הכריז ואמר:
ריבונו של עולם. הנה אנחנו אומרים "וְתֵשֵׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת", ו"אמת" היא דבר שמתקיים. ואם כך, אם "יִכּוֹן בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָ" ותנהג בנו במידת החסד – הרי שיהיה זה דבר שמתקיים, ואתה אכן "תֵשֵׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת". ואולם אם חס ושלום תגזור עלינו גזֵרות רעות – יבואו הצדיקים ויבטלו את גזרותיך ודבריך לא יתקיימו ולא יעמדו, ולא תשב על כיסאך ב"אֱמֶת".
סיפורים שונים הנוגעים לדמותו של ר' לוי יצחק מברדיטשוב מתארים כי רבי זה נהג לדבר במילים ישירות ובוטות עם אלוהיו, ואף לאיים, לתבוע ולדרוש צדק. הוא כונה "סנגורן של ישראל", כלומר "עורך הדין" המייצג את העם.
בשיחות ובדיבורים שאמר מתגלה עמדה של כוח – הרבי מעז לפנות אל בוראו בדיבור ישיר, כמעט בחוצפה, ואף לאיים עליו במפורש. גם תוכנו של הטיעון מעיד על "כוחם של הצדיקים", שניתנה בידם הרשות לשנות ולבטל את גזרותיו של האל (תלמוד בבלי, מועד קטן, דף טז עמוד ב).
הסיפור עוסק ביחסים שבין האדם ואלוהיו גם במובן רחב יותר. על פי התפיסה החסידית, האדם אינו רק "עבד", שתפקידו להתמסר לעבודת האל מתוך ציות והכנעה, אלא הוא גם "בן", כלומר אישיות עצמאית ובעלת "כוח" בעמידה אל נוכח האל. בהמשך לכך, יחסי התלות שבין האל והאדם הם הדדיים – האל גם "זקוק" לבני האדם כדי "לכונן את כיסאו" ולמשול בעולם.
