הסיפור

הרב חיים בן עטר המכונה "אור החיים הקדוש" על שם ספרו המפורסם, ישב על כס המשפט כראש בית הדין לצד שני דיינים נוספים. לאחר ששמעו הדיינים את טענות שני הצדדים ודנו בהם, פסקו לטובת אחד הצדדים. האדם שיצא חייב בדין היה איש קשה, וכאשר שמע את פסק הדין החל לחרף ולגדף את הרב חיים בן עטר קללות נמרצות. לשמע הדברים הקשים שהטיח ברב, ציפו הכול לתגובה ראויה מצד הרב בן עטר על ביזיונו, אך הוא ישב ושתק.
הרב בן עטר דבק בשתיקתו גם כאשר הקללות הפכו יותר ויותר בוטות, עד ששני הדיינים האחרים לא יכלו לשאת את החרפה עוד, והפצירו ברב בן עטר:
"אסור למחול לאיש זה על חוצפתו. לא רק אתה נפגע מן הקללות, אלא גם כבוד בית הדין וכבוד התורה. עלינו להוציא אותו מבין הדין, ולהטיל עליו חרם ונידוי."
הניד הרב בן עטר בראשו לאות סירוב.
"נפשו של אדם זה מרה עליו, ואין דנים אדם בשעת צערו."
לאחר מכן הוסיף ואמר:
"דיין המעניש על מנת לחזק את מעמדו – פוגע בפסיקותיו."

---

על הסיפור

מהי הדרך הנכונה להתמודד עם זעמו של אדם פגוע?
הדיינים היושבים בדין עם הרב בן עטר סבורים שכאשר אדם מטיח דברים קשים ברב ומבזה אותו, אין לעבור על כך בשתיקה, משום שתגובה כזאת תיתן מקום לטענות השקריות של הנאשם ותשפיע על השומעים. כך ייפגע לא רק כבודו של הרב אלא גם כבודו של בית הדין וכבוד התורה. לעומתם, הרב חיים בן עטר סבור שיש להתחשב במצבו הנפשי הכאוב והמעורער של הנאשם, ואין לדון אותו לחובה בשעת כעסו.
אך הרב בן עטר מוסיף סיבה נוספת לשתיקתו. לדעתו, ענישה כוחנית לא תחזק את מעמדו של בית הדין אלא דווקא תחליש אותו, וזאת משום שהדבר יעורר את התחושה שאת הקללות והחירופים אפשר לדחות רק בכוח הזרוע. הרב בן עטר סבור שדווקא הפגנת ביטחון עצמי בצדקת דרכו של בית הדין מתאימה יותר לביטוי אמת פנימית שאינה חוששת מביקורת. דבריו של הרב בן עטר מתאימים לא רק לדיין היושב על כס המשפט, אלא גם להורים, למורים ולכל מי שמצויים בעמדה היררכית ביחס לאחרים: לעיתים התגובה הטובה ביותר היא דווקא השתיקה.