אינני רבי
אף שנאלץ לקחת על עצמו את תפקיד האדמו"ר, משתדל ר' מרדכי חיים קסטלניץ להישאר "חבר" או "אח אוהב", ונלחם בכל גינוני הכבוד.
לאחר הירצחו של הרבי מסלונים בימי השואה, נתנו החסידים את עיניהם ברבי מרדכי חיים קַסטֶלניץ, ראש החבורה שבארץ ישראל. לאחר הפצרות רבות הסכים ר' מרדכי חיים לשמש כאדמו"ר, אבל הפציר בחסידים שלא לחלוק לו כבוד. הוא ביקש כי ינהגו בו כמו שנהגו עד כה ויראו בו "גּוּטֶע בְּרידֶער" – אח יקר. "חברים נאמנים, אל תעשו ממני דוב" ביקש מהם.
פעם בא אליו אברך צעיר וקרא לו "רבי". הצביע ר' מרדכי חיים על הרמב"ם שהיה פתוח לפניו ואמר: "הוא הרבי – אני רק הגבאי."
כשפרסם את ספרו ביקש מן המדפיס לכתוב בשער "מי שקורא לי רבי או אדמו"ר איני מוחל לו לעולם." לימים הקפיד על המדפיס, שהשמיט את הדברים.
לאחד ממקורביו כתב: "אבקש מכם – וכן פעלתי אצל ידידיי – שלא יכתבו לי תארים, רק בזה הלשון: 'להרב רבי מרדכי חיים נרו יאיר.' וזה סימן לידידות."
פעם בא לפניו אחד מזקני החסידים כדי שיתפלל על זוגתו שחלתה. אמר לו רק מרדכי חיים: "לך אל הרבי מבֶּלְז. הוא רבי והוא צדיק, ואני איני לא זה ולא זה."
אמר החסיד: "ייתכן שהוא צדיק גדול יותר, אבל אתה חבר טוב יותר – 'גוּטֶער פרַיינד'." מיד השתנתה ארשת פניו של ר' מרדכי חיים, שמע את דברי החסיד ובירך, ואף הצליח בברכתו.
האם ניתן לשאת בתפקיד המנהיג, ובכל זאת להישאר ידיד, חבר ו"אח"? ר' מרדכי חיים ניסה בכל מאודו להימנע מן הכבוד שמעניקים לו. הסיפור מעיד כמובן על הענווה גדולה שהייתה בו, אך נראה שהתנהגותו אינה נובעת רק ממידת הענווה, אלא גם בשל רצונו להישאר חבר קרוב לאנשים שהיו מבחינתו "אחים". הוא חושש להתרחק מהאנשים שהיו קרובים אליו מאוד, וחושש שיראו בו "דוב" – גדול, מסורבל ומאיים. הוא מקווה להישאר בן שיח קרוב וידידותי.
עם זאת, כאשר חסיד מבקש ממנו עזרה כחבר, הוא נענה לו ומברך, כמנהגם של אדמו"רים. ייתכן שרבי מרדכי חיים מבטא כאן אמירה כללית יותר – אנשים אינם זקוקים ל"רבי" מרוחק, אלא לחבר קרוב ואוהב. אדם כזה הוא ה"מנהיג" האמיתי, והוא גם זה שצריך וראוי לברך.
בדמותו של ר' מרדכי חיים ניתן לראות קריאה ליחסים שוויוניים יותר בין החסיד לרבי.
