הסיפור

בעיר אחת היה אוּמן בעל מלאכה שהיה עושה פוזמקאות, גרבי לֶבֶד. אדם זה היה מתפלל בקביעות בבית הכנסת, הן בחורף והן בקיץ. אם מצא בבית הכנסת עשרה מתפללים, היה מתפלל במניין, ואם לאו – היה מתפלל לבדו, ביחידות.
פעם אחת התארח הבעל שם טוב באכסניה שבעיר זו. בבוקר, בזמן שעישן מקטרת לפני התפילה, הביט הבעש"ט מחלונו וראה את האומן הולך אל בית הכנסת, כדרכו בכל יום. נזדעזע הבעל שם טוב מאוד ואמר לבעל האכסניה: "צא וראה מי הוא זה שעבר כעת ברחוב וטלית ותפילין בידו."
כשחזר בעל הבית אמר: "אומן הוא, והלך לבית הכנסת." ביקש הבעש"ט לקרוא לאיש שיבוא אליו. אמר לו בעל הבית: "מכיר אני את האיש, דרכיו משונות. בוודאי לא יסכים לבוא לכאן." שמע זאת הבעש"ט ושתק.
אחר התפילה שלח הבעש"ט שליח אל האומן וביקש כי יביא לו ארבעה זוגות של פוזמקאות. בא האיש והביא עמו את הפוזמקאות. שאל הבעש"ט: "זוג פוזמקאות, בכמה?"
"כל זוג בזהוב וחצי," אמר האומן.
"ואם אבקש כי תמכור לי בזהוב אחד, האם תסכים לכך?" שאל הבעש"ט. לא ענה האומן דבר. ביקש הבעש"ט מאדם אחר שהיה שם, שיתמקח עם האומן על המחיר שהציע הבעש"ט. שאל אותו אדם את האומן: "שמא תמכור בפחות מזהוב וחצי?" – "אילו רציתי למכור בפחות הייתי אומר זאת בפעם הראשונה," אמר האומן. שילם הבעש"ט את הסכום שנתבקש וקנה ארבעה זוגות של גרבי לֶבֶד. אחר כך שאל את האומן: "ספר לי, מה מעשיך?"
"אני מתפרנס מאומנותי," אמר האיש.
"וכיצד?" שאל הבעש"ט.
"בכל פעם אני מכין ארבעים או חמישים זוגות לפחות, ואני מניח אותם בגיגית גדולה שיש לי עם מי חומץ, שם אני דורך את הלבד עד שהגרביים נעשים כתיקונם."
"וכיצד אתה מוכרם?"
"איני יוצא מפתח ביתי," השיב האומן, "החנוונים באים אל ביתי וקונים ממני את המוכן, ומוכרים לי את הצמר, שממנו אני מכין את הפוזמקאות. רק לכבודך יצאתי במיוחד מביתי ובאתי לכאן, שהרי יוצא אני מביתי רק אל בית הכנסת. אם מצאתי בו מניין, אני מתפלל עמם בצבור, ואם לא – אני מתפלל ביחידות."
"ואם צריך אתה להשיא את בניך," שאל הבעש"ט, "מניין תיקח כסף לשם כך?"
"השם יתברך עוזר לי באומנותי, ומוסיף לי עד שאני יכול להשיא את בניי."
"וכשאתה קם באשמורת הבוקר מה מעשיך?" המשיך הבעש"ט ושאל.
"פוזמקאות," ענה האומן.
"ותהלים מתי תאמר?"
"מה שאני יכול לומר בעל פה – אני אומר," ענה האיש.
אחר כך אמר הבעש"ט כי איש זה הוא יסוד בית הכנסת עד ביאת המשיח. כמה גדול הוא אדם הנהנה מיגיע כפיו כראוי.

---

על הסיפור

מה הרשים את הבעל שם טוב כל כך, כשראה את עושה הפוזמקאות ההולך אל בית הכנסת בשעת בוקר?
ייתכן שיושרו והתמדתו של האיש הפשוט והצנוע הם שהרשימו אותו. עושה הפוזמקאות מתואר כאדם פשוט וישר, שאינו זז מן המנהגים שקבע לעצמו. בכל בוקר הוא הולך אל בית הכנסת, אף אם לא יימצא שם מניין של עשרה וייאלץ להתפלל ביחידות. באותו האופן, אי אפשר להתמקח אתו על מחיר, ורק לכבודו של הבעש"ט הסכים לחרוג ממנהגו ולצאת מביתו.
במידה רבה דמותו של עושה הפוזמקאות שונה מאוד מן המקובל בחסידות. החסידים ידועים כמי שלא הקפידו על זמני התפילה, ולא קידשו את חיי העמל הצנועים.
אף על פי כן מבין הבעש"ט כי לולא אנשים ישרים וצנועים אלה, דברים רבים לא יכולים היו להתרחש. בעיני הבעש"ט, אדם יציב וישר זה מָשוּל ל"יסודות" של בית הכנסת, העומדים לדורי דורות. אולי התכוון הבעש"ט לומר בכך כי רק על גבי יסודות כאלה של יציבות עשויה להתקיים תנועת החסידות.
באופן כללי, הסיפור עוסק בחשיבות הרבה של צניעות ויושר לב.