אורח גס רוח
ככה מכניסים אורחים. כיצד טיפל החוזה מלובלין באיש גס שביקש להתארח בביתו בליל חורף, ומדוע לא נרתע מגסותו של האיש ומן הריח הרע שהפיץ?
בליל חורף אחד, הגיע באמצע הלילה שליח אל ביתו של החוזה מלובלין כדי לבקש שיתפלל לרפואתו של חולה.
באותה העת ישנו כל בני הבית, ואיש לא עצר את השליח מלבוא אל חדרו של הרבי. מצא השליח את הרבי ער, ונתן את ה"קְווִיטל" – פתק הבקשה ובו שם החולה – בידו של הרבי.
אחר כך אמר השליח לרבי: "אני רעב". הלך הרבי אל חדר הבישול, ולקח משם כל מה שמצא.
קרא אחריו השליח ואמר: "אפשר לקבל גם יי"ש? כי קר לי מאוד". הביא הרבי גם יי"ש משובח והגיש לפני השליח את האוכל.
כשסיים לאכול אמר השליח: "אני צריך לישון".
הביא הרבי כר וכסתות. שכב השליח ונרדם. איש גס ומגושם היה השליח, ובשנתו הפיץ ריח רע בבית.
כשקמו משמשיו של הרבי משנתם, ראו את האיש ורצו לגרשו. אמר להם הרבי: "אל תיגעו בו. הניחו לו ויישן עד שיקיץ בעצמו".
אחר כך הוסיף: "השם יתברך זימן לי מצווה של הכנסת אורחים, ואתם לא תניחו לי לקיימה?"
סיפור זה עוסק בהכנסת אורחים. קשה לדעת מן הסיפור האם הבין השליח כי החוזה עצמו הוא שטיפל בו, או שמא חשב אותו לאחד מן המשרתים כשנתן בידו את פתק הבקשה. בכל אופן, הרבי המכובד קפץ על ההזדמנות לטפל באדם זה ולדאוג לכל צרכיו.
דווקא המשרתים הם אלו המנסים להשיב את הסדר ולהעמיד את האדם הגס במקומו. בניגוד אליהם, הרבי מקבל את האיש ואינו מנסה לשנות את דרכיו. בשל כך הוא גם מניח לו לישון, ולא מנסה "להעיר" או לשנות אותו.
מידת הכנסת האורחים נבחנת ביכולת להכיל את השונה והזר, ואפילו את מי שעשוי להרתיע בנוכחותו.
