אוי לי ואשרי שזכיתי
תגובתו של הרב יהודה גץ כששמע על נפילת בנו
ימים מתוחים עברו על עם ישראל בשנת תשכ"ז, היו אלו הימים שלפני מלחמת ששת הימים. באותם זמנים היה חשש גדול והניצחון הפלאי והניסי של המלחמה עוד לא היה ידוע. גם הרב מאיר יהודה גץ ממקום מגוריו במושב כרם בן זמרה, חשש ונשא תפילה על עם ישראל. בנו יקירו אבנר שירת בחטיבת הצנחנים ועתיד היה להתגייס למלחמה. לפני צאת בנו אל הקרב קרא לו הרב גץ והם ישבו יחדיו ללמוד 'הלכות מלכים ומלחמותיהם' של הרמב"ם: "ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד". עם דברי הרמב"ם המחזקים האלה יצא הבן אבנר לקרב כשאביו ממשיך לשאת תפילה לשלומו ולשלום כל החיילים.
לפני כניסתו לקרב כתב אבנר להוריו גלויה ובה כתוב: "אבא ואמא, אני הולך להילחם במקום שאתם מאוד מאוד תשמחו כשאגיע אליו". ואכן, חיילי חטיבת הצנחנים נבחרו להיות ממשחררי ירושלים, המקום אליו נשואות כל עיני ישראל בכל הדורות. גם אבנר התפלל שיגיע למקום הנכסף ולראות את אביו ואימו שמחים כל כך בבנם שהיה בין משחררי המקום המקודש ביותר לעם ישראל. אך הוא לא ידע שקצת לפני הכניסה המכרעת הוא יפול בקרב בידי צלף ירדני באחת הסמטאות לפני שער האחריות.
לאחר כמה ימים הגיעה השמועה המרה והכואבת על נפילת אבנר לאוזני אביו הרב מאיר יהודה גץ. כששמע הרב את הבשורה המרה, ברוב כאב ספק את כפיו ואמר: "אוי לי! ואשרי שזכיתי! אוי לי שבני נהרג ואשרי שזכיתי שבני היה ממשחררי ירושלים". השבר הפרטי על נפילת בנו אבנר התערבב עם השמחה על שחרור ירושלים ותקומתה. עין במר בוכה ולב שמח.
עין במר בוכה ולב שמח – שבר ותקומה
בפיוט המפורסם 'עת שערי רצון' על עקידת יצחק אותו אנו נוהגים לשורר בראש השנה, כתוב: 'עין במר בוכה ולב שמח', העיין בוכה אך הלב שמח. היכולת להכיל שני רגשות הפוכים הנובעים משתי אמונות שונות היא יכולת נשגבה אותה סיגל לעצמו עם ישראל ובה בחרו בכל הדורות אנשים מורמים מעם כשצרה הגיעה לפתחם. כך גם בסיפור שלפנינו: הרב גץ שמתבשר על בשורה קשה מנשוא על נפילת בנו מגיב באותו רגע בשתי אמירות הפכיות שמבטאות את אשר התחולל בקרבו. מצד אחד השבר והכאב הפרטי על אבדן בנו, מצד שני את התקומה – את הזכות בכך שבנו נפל בקרב הלאומי וההסטורי על שחרור ירושלים.
