הסיפור

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל־הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת־הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר־אַף מֹשֶׁה" (שמות לב, יט)
כאשר ראה משה העגל והמחולות, אמר:
למי מוליך אני את הלוחות הללו?
מייד "וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת־הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר" (שם).
השליכם משה בכוח עד שנשתברו הלוחות.
אמר הקדוש ברוך הוא למשה: יישר כוחך שֶׁשִּׁבַּרְתָּ את הלוחות.
ולא זו בלבד אלא גם הלוחות וגם שברי לוחות מונחים בארון הברית, כמו שכתוב:
וְאֶכְתֹּב עַל־הַלֻּחֹת אֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל־הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן (דברים י, ב).

---

על הסיפור

מה יעשה מחנך או מנהיג כאשר הפער בין הציפיות ובין המציאות גדול להחריד?
משה עולה להר סיני לקבל את לוחות הברית ונעדר מהמחנה למשך ארבעים יום. התורה מספרת כיצד משה חוזר אל המחנה ולעיניו מתגלה מחזה מחריד: בני ישראל סוגדים לעגל מזהב בתופים ובמחולות.
המדרש מתאר דיון פנימי שמשה מנהל לנוכח המראה הקשה. הוא מחזיק את לוחות הברית כדי לתת אותם לבני ישראל אבל מבין שהעם לא איתו; שאין מי שמחכה ומצפה ללוחות הברית כמתוכנן. הפתרון של משה הוא קיצוני – לשבור את הלוחות.
לשבור את לוחות הברית? והרי נאמר "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹוהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹוהִים הוּא חָרוּת עַל־הַלֻּחֹת" (שמות לב, טז). המדרש מסתיים בהערכה חיובית של תגובת משה, ובכל זאת עולה השאלה מדוע היה זה המעשה הנכון?
לפעמים הפער גדול מדי בין החזון והכוונה ובין התגלגלות האירועים בפועל ואי אפשר להמשיך בתוכניות כרגיל כאילו כלום לא קרה. לפעמים צריך לשבור את הכלים. השלכת לוחות הברית הייתה מעשה פומבי בעל אמירה לבני דורו של משה וכן אמירה לדורות. הלוחות השבורים מוכיחים שישראל כשלו כישלון חמור. שברי הלוחות נשארים כתזכורת לכך שאנחנו לא תמיד מושלמים. בהמשך משה פיסל לוחות חדשים, והוא זה שכתב את עשרת הדיברות השניים. לכן הלוחות השניים הם ירידה ברמה. אבל הפעם בני ישראל עמדו מוכנים ומסוגלים לקבל את עשרת הדיברות.
ומה עם הלוחות השבורים? הם המשיכו במסע עם בני ישראל. כלומר, שבירת הלוחות מזכירה את הכישלון והמשבר, אך אחסון השברים במקום הקדוש – בארון הברית – היא בחירה לקבל את השבר ולהכיל אותו בתוך הסיפור היהודי.