מר עוקבא ואשתו נותנים צדקה בסתר
נהוג להעריך נתינת צדקה בסתר. הסיפור על מר עוקבא הנמלט מפני העני מעורר שאלות ומעלה גם אפשרות אחרת
למר זוטרא היה שכן עני, ומר זוטרא היה נותן לו בסתר כל יום ארבעה זוזים דרך חור הדלת.
יום אחד אמר העני לעצמו: אלך ואראה מי עושה לי את הטובה הזאת.
באותו יום איחר מר זוטרא לבוא הביתה מבית המדרש, ובאה אשתו איתו.
כשראה אותם העני יצא אחריהם.
ברחו מר זוטרא ואשתו מפניו, ורצו לתוך תנור שהיו גחליו לוחשות עד שהחלו רגליו של מר עוקבא להיחרך.
אמרה לו אשתו: אני לא נשרפת, שים את רגליך על רגליי.
חלשה דעתו של מר זוטרא משום שרק לאשתו התרחש הנס.
הסבירה לו אשתו: אני נמצאת הרבה בתוך הבית ולכן אני נותנת לעניים לחם ולא כסף, והם יכולים ליהנות מהצדקה מייד.
מתן צדקה בסתר נחשב לערך גדול, אך הסיפור שלפנינו חושף דווקא את מגרעותיה של נתינה שאין בה מגע אנושי.
לכאורה למתן בסתר יש ערך רב מפני שהוא מונע מן העני את הבושה שבקבלת צדקה, והנותן לא יכול לצפות להכרת תודה ולתשבחות חברתיות ולכן הנתינה שלו נקייה מאינטרס. אלא שבסיפור שלנו דווקא העני הוא זה שמנסה לשבור את הריחוק בינו לבין מיטיבו הנסתר. הוא רוצה לראות את פניו ולהכיר לו טובה. אפשר לקרוא את בריחתם של מר עוקבא ואשתו אל תוך התנור כשבח לצדיק המעוניין לשמור על כבודו של העני, אך אפשר לקרוא אותה גם כפרודיה על מתן בסתר, שכן הזוג החסוד בורח אל תוך התנור מפני העני שרוצה כנראה רק להביע את תודתו.
מי שמציג דגם אחר של נתינה היא אשתו של מר עוקבא, המבינה את הנס שנעשה לה כעדיפות של צורת הנתינה שלה לעניים. בניגוד לחכם שיושב בבית המדרש ונתינת הצדקה שלו היא מצווה יומית אנונימית, האישה מצויה בבית, מקבלת את פניהם של עניים ומכבדת אותם במאכל ולא בכסף. בדבריה למר עוקבא אומרת האישה שבצורת הנתינה שלה 'קרובה הנאתם' של העניים. רש"י מפרש שמכיוון שהיא נותנת לחם, העניים אינם צריכים לקנות אותו בעצמם והנאתם מהנתינה היא מיידית. אפשר להוסיף על פירוש זה שבצורת הנתינה הזאת יש גם קרבה בין מי שנותן למי שמקבל.
