לרקוד את הקדחת
מה קורה כשהחלוץ חולה בקדחת? יוסף ברץ מעדיף לרקוד הורה במקום לנוח
מדי ערב, ובמיוחד בשבתות, הייתה מתאספת חבורת חלוצים בביתו של א.ד. גורדון בעין גנים שבפתח תקווה. הם היו מתווכחים על ענייני היהדות, היישוב והמפלגות, ואחר כך פורצים בשיר ויוצאים בהורה של דבקות תחת כיפת השמים עד אמצע הלילה.
יעל גורדון מספרת שלפני עלייתם של אנשי הקומונה החדרתית להתיישב באום ג'וני ולהקים בה את דגניה, הוחלט לערוך ערב לכבודם בבית גורדון. קנו יין ושקדים, נאמו נאומים נרגשים, ואז החלו לרקוד הורה נלהבת שכמוה לא נראתה.
תוך כדי הריקוד הרגישו שגופו של יוסף ברץ מתחמם ממחלת הקדחת. החלו לשדל אותו שיֵצא ממעגל הרוקדים וישכב לנוח, אך כל ההפצרות היו לשווא. ברץ המשיך לרקוד וענה: "ארקוד עד שאזיע ויעבור החום. מחר בבוקר אוכל לקבל תרופה".
מי הנח במיטה ומיהו היוצא בריקוד? אפשר לשער שמי שחי חיי נחת ומבלה בנעימים יֵצא בריקודים, ואילו מי שסובל וחולה – ינוח. ההורה החלוצית איננה כזאת, הרוקדים אינם בליינים חסרי דאגות אלא דווקא אנשים הנאבקים בקשיים רבים, והריקוד מסמל עבורם את ההתעקשות להמשיך למרות כל הקשיים.
עבור הגוף החולה, הריקוד הוא בגדר מותרות, אבל יוסף ברץ שנתקף קדחת אינו נכנע להיגיון הזה ואינו שוכב לנוח, אלא אדרבא, נאחז בעקשנות בריקוד כדי לגרש ממנו את המחלה. הוא מבטא בכך את הרוח החלוצית של דבקות במעשה כנגד הקשיים וכנגד הייאוש.
