הסיפור

מספר יעקב פנחסי, מראשוני העלייה השנייה:
באתי לארץ בפורים 1904, באותו שבוע שבו הגיעו א. ד. גורדון והאחים אליעזר וישראל שוחט. הלכתי לראשון לציון שהיו לי בה קרובי משפחה, והתקבלתי לעבודה ביקב. הייתי הפועל היהודי הראשון שהתקבל שם לעבודה. גם בכרמי ראשון לציון עוד לא העלו על הדעת את האפשרות שיהודי יעבוד כפועל.
אחרי הפסח בא אלכסנדר זייד ואחריו עוד כמה מראשוני העלייה השנייה. באותה התקופה החלו לבוא לארץ גם צעירים יהודים שלא רצו להישלח למזרח אל חילות הצבא הרוסי שנלחמו ביפן, וצריך היה למצוא לכולם קורת גג ומקומות עבודה. כך התאספנו שישה חברים, פועלים ובעלי מלאכה, שכרנו שני חדרים ומרפסת, פרסנו מחצלאות, וכך היה מקום לעולים החדשים. ביום הייתי עובד, ובערב הייתי הולך בין בתי האיכרים כדי לחפש עבודה, ובכל פעם שחזרתי מצאתי מישהו אחר ישן במיטתי.
באותו קיץ צץ רעיון של טיול ברגל לירושלים בימי הסוכות. הודעתי על דבר הטיול גם במקומות אחרים – בפתח תקווה ברחובות ובנס ציונה, וכשהגיעה הידיעה אל אליעזר בן יהודה בירושלים הוא פרסם כותרת בעיתונו 'ההשקפה': "מחדשים את מנהג העלייה לרגל".
בן יהודה הציע לדאוג לנו לאוכל, וכשהגענו הציע לנו גם הרב שמואל סלנט, רב הקהילה האשכנזית, להשתתף בהוצאות, אך אנחנו סירבנו לכל ההצעות שהיה בהן ריח של כספי החלוקה שאליהם התנגדנו. ביקשנו רק חדר ללינה, אך כזה לא נמצא כי אף אחד לא הסכים להשכיר דירה ליהודים בלי זקן. לבסוף נדחקנו בדירת מרתף שבה גר חברי.
בהתקדש החג הלכנו כולנו בחבורה לבית הכנסת. עלינו על גג הבית שאכסן אותנו בשכונת בית ישראל, וכיבדנו את א. ד. גורדון, הזקן שבחבורה, בקידוש שהדיו התגלגלו והגיעו אל משכנות ישראל במאה שערים. אז התלקחה הורה נלהבת, וכל אנשי השכונה התאספו סביבנו. כך עשינו גם ביום המחרת אחרי התפילה בבית הכנסת. בעוד אנו רוקדים וקהל רב סביבנו, הופיע פתאום ישיש בעל זקן לבן, קרא לי מתוך מעגלי הרוקדים, וכשדמעות בעיניו אמר לי ביידיש: שמע נא בני, נודע לי כי זכינו ואידישע קינדער, נערים יהודיים, עלו לרגל לירושלים. עשֵה איתי חסד ונשתה לחיים". מייד הפסקתי את הריקוד ושתינו כולנו לחיים עם הישיש היקר שלא פסק מלמלמל ברוב התרגשות: "ימות המשיח… ימות המשיח…"

---

על הסיפור

החלוצים הצטיינו במודעות לתפקידם ההיסטורי. אבל איך מזהים רגע היסטורי?
שנת 1904 מתוארת בדרך כלל כתחילת העלייה השנייה, כאשר צעירים אידיאליסטים עלו לארץ כדי להיות פועלים חקלאיים, פנחסי מספר על התקבצותם בזה אחר זה באותם חודשים עד שהתארגן טיול.
הסיפור חושף את הרגשות המעורבים שבהם התקבלה הקבוצה בירושלים, שרוב תושביה היו אנשי היישוב הישן. בואה של חבורת הפועלים הצעירים לירושלים בחג הסוכות תרס"ה מעורר התרגשות אך גם חושף את ההבדלים בינם לבין אנשי ירושלים. בעדותו של פנחסי הוא מספר כי הפועלים סירבו לקבל את מתנותיהם של אנשי ירושלים המבקשים לארח אותם בשל התנגדותם לקבלת צדקה כדרך חיים, ומאידך הם גם נתקלו בסירוב להשכיר חדר לצעירים שאינם מקפידים על מצוות ומגלחים את זקנם.
מלבד גילם הצעיר ועקרונותיהם האידיאולוגיים, מבחינים אנשי ירושלים ברוח הייחודית שלהם, המתבטאת בריקוד ה'הוֹרָה', ואחד מזקני העיר – שבאותם ימים לא יכול היה לדעת שלימים הם ייקראו 'אנשי העלייה השנייה' – חש שבואם לירושלים מבשר תקופה היסטורית חדשה, המעוררת בו את המחשבה על ימות המשיח.