הסיפור

לאחר יציאת מצרים וקריעת ים סוף נודע שמו של משה רבינו בכל העולם ורבים החלו לספר על מעשיו הגדולים. השמועות אודות איש האלהים המופלא נפוצו לכל עבר והגיעו לאוזניו של מלך ערבי אחד. המלך רצה לברר על האיש המופלא הזה, והחליט לשלוח את הצייר המלכותי לצייר דיוקן של משה. כשחזר הצייר הוא כינס את כל יועציו המומחים בחכמת הפרצוף, וביקש מהם לנתח את הדמות שנשקפה מן הציור "התבוננו היטב בציור וספרו לי מי האיש? מהן תכונותיו? ומה הפך אותו לאיש גדול כל כך?" בחנו החכמים את הציור היטב והגיעו למסקנה פה אחד שהמדובר באדם רע, בעל גאווה ורודף ממון, ועוד הוסיפו ופירטו תכונות רעות נוספות.
המלך נדהם מן התשובה, וכעס על יועציו. הוא טען כנגדם שהם משקרים או טועים טעות מרה, שהרי מדובר באדם גדול, עושה נפלאות, שהכל מדברים בשבחו. החלו הצייר והיועצים לריב ביניהם, היועצים האשימו את הצייר שלדעתם לא דייק בציור, ואילו הצייר טען שהדיוקן מדוייק, ולפיכך הם שטועים בניתוח פניו של משה.
המלך, שמאוד השתוקק לדעת מי צודק בויכוח, וביקש בכל מאודו לדעת מה אופיו של משה רבינו, החליט לנסוע למחנה של בני ישראל ולברר את האמת. הוא אסר את המרכבה המלכותית ויצא אל הדרך.
כשהתקרב אל המחנה יצא משה לקראתו, והמלך ראה מיד שהציור מדויק להפליא, והבין שהצייר עשה מלאכתו נאמנה. המחשבה שעלתה במוחו היא שהיועצים הם שטעו, אך הרי הם מומחים בחכמת הפרצוף?!
המלך ניגש אל משה והם הסתודדו באוהל, שם סיפר לו את כל מה שארע, ואת הסתירה בין הצייר ליועצים. המלך פנה אל משה ואמר: משה רבינו, איש האלוהים! בתחילה חשבתי שהצייר טעה בציור, משום שהיועצים שלי ידועים בבקיאותם בחכמת הפרצוף, אבל כעת אני רואה שהציור מושלם ומדויק, ולכן ברור כשמש שהיועצים טעו לחלוטין, והם ישלמו על כך.
הפתיע משה את המלך ואמר: "לא ולא! הצייר צייר אותי כראוי, והיועצים פירשו נכון את התמונה. החכמים צודקים, ובאמת תכונות האופי הבסיסיות שלי הן קשות ואני מלא חסרונות, אלא שהחלטתי להשתנות, ולגבור על התכונות השליליות שלי. וכך במאמץ גדול עידנתי את עצמי וחיזקתי את הכוחות הטובים שיש בי, עד שהגעתי למקום שבו אני נמצא היום."

---

על הסיפור

המשנה קובעת "טוב שברופאים לגיהנום" והרב ישראל ליפשיץ בפירושו למשנה מסביר זאת בעזרת סיפור שהגיע לידיו.
המסר המרכזי של הסיפור היא שאין לקבל את המציאות כדבר מקובע שכן האדם הוא יצור דינמי שיכול לבחור את התנהגותו.
הסיפור מתחיל במתח בין הציירים האמונים על העתקת דיוקנו של משה לבין היועצים המזהים בציור אדם בעל מידות רעות. אלה ואלה טוענים שהם מדייקים אך הדברים סותרים את המידע על טובו וסגולתו של משה.
התשובה שהמלך מקבל ממשה היא שאכן יש לו מידות רעות אך הוא בחר להתגבר עליהן ולפעול באופן חיובי. לפי הסיפור, גדולתו של משה אינה בכך שהוא צדיק ושלם, ללא תאוות וחסרונות, אלא בכך שהתגבר עליהם.
חשיבותו של הסיפור היא בהעמדת אידיאל של עשיה ותנועה ובכך שהוא מתנגד למודל של שלימות מלידה וטוען שהאדם יכול להשתנות ולקבוע את גורלו.
הסיפור משוחח עם סיפורים על משה בתורה, וביניהם הסיפור על כך שאור פניו של משה קרן והוא נאלץ לשים מסוה על פניו. המפגש עם פני משה מעורר תגובות נסערות שכן יש בהן מן האלוהות, אולם בסיפורנו המידה האלהית מתגלה בנסיון של האדם לתקן את עצמו.