העיקר הלב
איך מי שדאג לאביו לתרנגולים מפוטמים הגיע לגיהינום, ומי שהעביד את אביו בריחיים הגיע לגן עדן?
יש מי שמכבד את אביו בתרנגולות מפוטמות ונענש בגיהינום ויש מי שקושר את אביו לריחיים בעבודת פרך וזוכה בגן עדן.
איך ייתכן שמישהו שמכבד את אביו בתרנגולות מפוטמות מגיע לגיהינום? איש אחד היה נוהג להאכיל את אביו בתרנגולות מפוטמות. יום אחד שאל אותו אביו: 'מניין לך מאכלי המותרות האלה'? ענה לו הבן: 'זקן זקן, אכול והתעלם כמו שהכלבים אוכלים ושותקים'. וכך מאכיל את אביו תרנגולות מפוטמות ונענש בגיהינום.
איך ייתכן שמישהו קושר את אביו לריחיים וזוכה בגן עדן? אדם אחד היה מסובב את הריחיים לפרנסתו. יום אחד גזרו על הטוחנים גיוס לעבודות כפייה. אמר הבן לאביו: 'אני אלך במקומך לגיוס ואתה תעבוד בריחיים במקומי, כי אם הגיוס יהיה כרוך בהשפלה אני מעדיף שישפילו אותי ולא אותך, ואם יגזרו מלקות עדיף שילקו אותי ולא אותך'. וזהו הקושר את אביו לריחיים וזוכה בגן עדן.
המשנה והתלמוד מאריכים בפרטי החיוב על האדם לכבד את הוריו ואף לדאוג לפרנסתם בזקנתם. לצד החובה הכלכלית שהמצווה מטילה על הילדים כלפי הוריהם, מדגיש התלמוד את היחס הרגשי הראוי כלפי ההורים ומזהיר מפני יחס מנוכר כלפי ההורה, מעין תשלום של חוב.
ניתן לראות שההבדל בין שני הסיפורים המובאים כדוגמה איננו רק בסגנון הדיבור של הבנים כלפי אבותיהם, אלא גם בשיתוף של האבות בהחלטות הפרנסה.
הבן המאכיל את אביו במאכלי מותרות ומדבר אליו בגסות מסרב לשתף את האב במקורות הכנסתו, ובכך הוא בעצם מסרב למבט האבהי והמתעניין שלו וגם למרותו המוסרית כאב. לעומתו, הבן השני מערב את אביו בהחלטתו, מסביר לו את מניעיו, ואף משלב אותו בפועל פרנסת המשפחה.
