החסיד, אחיו ואשתו
בין שני אחים מתגלית מריבה. האח הנשוי מאשים את אחיו החסיד בגניבת תכשיטי אשתו. פתרון החידה מובא לפתחו של רבן יוחנן בן זכאי שמגייס בת קול לפתרון התעלומה. סיפור על שבועת אמת ושבועת שקר
מעשה בשני אחים עשירים שהיו גרים בדרום. אחד מהם נשא אישה וחי חיי רווחה, ואילו האחר היה חסיד שוויתר על תענוגות החיים והחליט לעבוד את האל בכל לבבו ובכל נפשו.
הלך החסיד לבית המקדש והיה גר שם, ואמר: אם מקדשו של הקדוש ברוך הוא מצוי בחורבן – אף אני אהיה מצוי בחורבן, ולכן לא אשא אישה ולא אשמח בעולם. ובכל חג היה הולך לבקר את אחיו ונותן לו שלום. פעם אחת הלך לבית אחיו לביקור ולא מצאו שם. באותו היום הייתה אשתו של אחיו מכבסת את בגדיה והפשיטה מעליה את תכשיטיה שהיו שווים יותר מעשרת אלפים דינרין, והניחה אותן למולה.
נכנס האח החסיד לחצר ולא מצא את אחיו, וכשראתה אותו אשתו של אחיו התביישה מפניו והלכה. ובמקום שבו הניחה האישה את תכשיטיה היה דקל תמר שבצמרתו בנה עוף אחד את קינו. משהלך האח ירד אותו העוף ולקח את תכשיטי האישה לקינו. כשחזר האח לביתו מן השוק מצא את אשתו בוכה ופורעת את שיער ראשה.
התחיל שואל אותה ואומר לה למה את בוכה? אמרה לו כך וכך היה – הייתי מכבסת את בגדיי והורדתי את תכשיטיי מעל צווארי והנחתי אותן מולי. לאחר שעה קלה חיפשתי אותם ולא מצאתי אותם כלל ואינני יודעת מי גנב אותם. שאל אותה בעלה: מי נכנס לחצר? אמרה לו: חוץ מאחיך אף אחד אחר לא נכנס לחצר, ולכן לא יכול להיות אף אחד אחר שלקח את התכשיטים חוץ מאחיך, הוא הגנב!
אמר לה בעלה: אחי הוא חסיד שוויתר על חלקו בירושה ועל כל כספו ורכושו, והניח מאחוריו את כל שלוות העולם והלך לעבוד את את האלוהים ברוך הוא מרוב אהבה, ואת אומרת שאחי גנב את תכשיטייך?!
התעקשה האישה ועמדה על דעתה ואמרה לבעלה: לך אל החכמים וקח את אחיך והכרח אותו להישבע מולם שהוא לא גנב את התכשיטים. שמע האיש בקול אשתו והלך וחיפש את אחיו והוליכו אל החכמים והתחיל לספר להם את אותו המעשה וגם הם תמהו, איך ייתכן שצדיק כזה יעשה מעשה כזה.
והגיע שמעו של המעשה לפני רבן יוחנן בן זכאי. אמר רבן יוחנן בן זכאי לאותו חסיד: האם אתה מוכן להישבע שלא גנבת את התכשיטים? אמר לו: כן. אין לי בעיה להישבע על דבר אמת כזה ואינני חושש מזה כלל.
אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: אם אתה שומע לעצתי, עדיף לך לשלם לו כסף מממונך ואל תישבע, למרות שאתה מוכן לעשות כן.
אמר לו החסיד: לא. איני מוכן לשלם פיצוי על התכשיטים משום שאם אשלם לו יחשבו כולם שאני אכן חשוד ואשם במעשה זה, והיה אותו חסיד מתעקש ובטוח בדרכו. אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לכו לביתכם, ובואו אליי שוב בבוקר ואכריע בדבר המשפט הזה.
וכשהלך רבן יוחנן לביתו התפלל בכוונה רבה ואמר: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך כל מה שבנסתרים. ואתה יודע הסוד הזה. גלה לי אותו והצילני מעוון זה. יצאה בת קול ואמרה: רבן יוחנן בן זכאי, לך לחצר אחיו של החסיד. יש שם אילן גדול שניצב בתוך החצר ובראש העץ
מונח אותו הדבר שהחסיד נחשד עליו בגניבה. והלך רבן יוחנן בן זכאי ומצא את התכשיטים בראש הדקל, וראה ותמה הרבה. ואמר הרב: אותו חסיד שלא גנב ולא גזל נענש בכל המשפט הזה רק משום שאמר שהוא ישבע על האמת, והרי אסור להישבע כלל! ואם נענש חסיד זה על כך שהיה מוכן להישבע על דברי אמת, הרי מי שנשבע לשקר ומחלל שמו של הקדוש ברוך הוא ייענש על אחת כמה וכמה. לפיכך אמר הכתוב: "וְלֹא־תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר" (ויקרא יט, יב).
אשתו של האח העשיר חושדת שאחיו החסיד של בעלה גנב את תכשיטיה. הרגע הזה מסבך את העלילה של הסיפור ובו נתון מרכז המתח הספרותי. עד לרגע זה ניתן לראות כי שני האחים בוחרים חיים שונים בתכלית – האחד פורש מן הציבור, מוותר על רכושו ועל חלקו בירושה, וחי במקדש החרב, ואילו האחר נישא לאישה, נוטל את הירושה וחי חיים גשמיים. שני סגנונות החיים הללו מוצגים כלגיטימיים, אולם מרגע ההאשמה בגניבה – מוטל דופי וספק בדרך האדם שפרש מן הציבור. נדמה שההאשמה בגניבה חושפת חשד של האישה שהחסיד למעשה אינו חסיד אמיתי. היא מאשימה אותו בחמדנות, ומייצגת דעה שהסיפור מנסה להתנגד לה – שלפיה חסידים אינם באמת חסידים אלא אנשים רגילים עם תאוות רגילות שמתחפשים לחסידים והם למעשה צבועים.
לפתרון התעלומה נזקק רבן יוחנן בן זכאי להתגלות של בת קול וחושף נקודת חולשה של המערכת המשפטית. הקוראים יודעים שהעוף נטל את התכשיטים לקינו, אך הדמויות בסיפור אינן יודעות מה התרחש, ולכן מרגע ההאשמה "נגרר" האח החסיד לדיון מביך בבית המשפט, שבו מניחים שהוא איננו הגנב אך אי אפשר לפטור את החשד בלא כלום.
