גם זו לטובה
מעשה בנחום איש גמזו, שלא חדל לומר על כל צרה "גם זו לטובה" וגם אל מול מצב בלתי אפשרי מצליח לשנות את המציאות.
נחום איש גמזו היה עיוור בשתי עיניו וגידם בשתי ידיו וקיטע בשתי רגליו, וכל גופו היה מלא בשחין. הוא חי בבית נוטה ליפול ומוזנח עד כדי כך שרגלי המיטה שלו היו מונחות בתוך ספלי מים כדי שלא יעלו נמלים על המיטה. פעם אחת ביקשו תלמידיו להוציא אותו מהבית הרעוע, ונחום אמר להם: "קודם כל פנו את הכלים שיש לי בבית, ואחר כך הוציאו אותי ואת המיטה, ומובטח לכם שהבית לא יתמוטט כשאני בתוכו. ואכן מייד כשהוציאו אותו מהבית – קרס הבית והתמוטט.
אמרו לו תלמידיו: רבי, מדוע גורלך קשה למרות שאתה צדיק? אמר להם: בניי, אני גרמתי לזה. פעם אחת הולכתי חמורים טעונים במזון, משקאות ודברי מתיקה, ועני ביקש ממני צדקה. ביקשתי ממנו שימתין עד שאפרוק את החמורים, ולא הספקתי לפרוק את המשא – עד שיצאה נשמתו של העני ומת. הלכתי ונפלתי על פניו של העני, ואמרתי: "עיניי שלא ריחמו על עיניך – יתעוורו, ידיי שלא ריחמו על ידיך – ייקטעו, ורגליי שלא ריחמו עליו – ייקטעו. ולא נרגעתי עד שביקשתי שגופי יתמלא בשחין.
ולמה קראו לו נחום איש גמזו? משום שעל כל דבר שהיה קורה לו היה אומר – גם זו לטובה.
פעם אחת שלחו בני העם מתנה לקיסר הרומאי – ארגז מלא אבנים טובות – וביקשו מנחום איש גמזו שימסור אותה. הם חששו מהקיסר, וחשבו שנחום הצדיק המלומד בניסים יהיה מוגן מהסכנה. במסעו אל הקיסר עצר נחום לישון במלון דרכים, ואורחים שחמדו את הארגז המפואר גנבו מתוכו את האבנים היקרות והחליפו אותן בעפר.
כשהגיע לבית הקיסר ונתן לו את התיבה, ראו כולם שהוא מלא עפר. הקיסר זעם ורצה להרוג את היהודים כעונש על העלבון שעלבו בו.
אמר נחום איש גמזו – גם זו לטובה!
פתאום הופיע אליהו הנביא בדמות של אחד משרי הקיסר.
אמר אליהו לקיסר: אולי עפר זה הוא עפרו הפלאי של אברהם אבי היהודים, שהופך לחרבות ולחיצים כשהוא מושלך מול האויב?
לקחו הרומאים את העפר וניסו אותו בקרב קשה מול מלכות גדולה וכבשו את העיר בקלות.
נכנסו עבדי הקיסר לבית האוצרות ומילאו את הארגז באבנים טובות ובמרגליות ושלחו את נחום לביתו בכבוד רב.
בדרך לביתו לן באותו מלון דרכים שבו גנבו ממנו את האוצר.
במלון שאלו אותו הגנבים: מה הבאת לקיסר שזכית לכבוד גדול כזה?
ענה להם – מה שלקחתי מכאן הבאתי לקיסר.
החריבו הגנבים את בית המלון ואספו את העפר ששכן תחתיו. הביאו הגנבים את העפר כמתנה לקיסר, והסבירו לו שהעפר שברשותם זהה לעפר שהביא נחום.
בדקו הרומאים את העפר במלחמה אחרת, גילו שהוא לא עפר קסום, והרגו את אותם גנבים.
מאיפה מגיע הכוח?
הסיפורים על נחום איש גמזו שואלים מהיכן נובעת יכולתו וכוחו של האדם, ומגיעים לתשובה מורכבת. חייו של נחום איש גמזו וסוד כוחו נובעים מניגוד חריף: הוא צדיק שזוכה לניסים פלאיים ומאמין שהכול קורה לטובה, אבל הוא גם אדם נכה ועני שחייו קשים ומייסרים. המתבונן מהחוץ היה יכול לחשוב שהוא אדם חלש ונטול אמצעים חומריים, שאין לו אפילו ידיים ורגליים כדי לגרד את עורו החולה, אך עולמו הפנימי מקנה לו יכולות על-טבעיות. כך רואים בעלילות הסיפורים שעצם נוכחותו בבית מחזיקה את יסודות המבנה הרעוע והוא אף זוכה להתגלות של אליהו הנביא שהופך עבורו חול לחרבות וחיצים.
הסיפור על המשלחת לקיסר מדגים איך נחום מקבל באורך רוח את הקורות אותו, אך בניגוד חריף לכך אפשר לראות שהוא אינו סובלני כאשר האשם הוא בו. הוא סבור שהעני מת משום שהוא התעכב מלטפל בו. אדם אחר היה אולי מתעצב אל ליבו אך לבסוף סולח לעצמו. רגשות האשמה של נחום מתגלות ככוח מוסרי תוקפני שהוא מפנה כלפי עצמו. בצורה דומה, העפר המייצג את הפגיעה של אחרים בו מתהפך והופך לנשק, וגם תאוות הממון של הגנבים שרימו אותו מתהפכת נגדם.
הסיפורים השונים המרכיבים את דמותו של נחום איש גמזו יוצרים פסיפס של היפוכים שבהם כוח הופך לחולשה וחולשה הופכת לכוח, והם מגחיכים את עצם המחשבה שלנו שאנחנו יודעים מה טיבה של הצלחה.
